תעתועי השוויון

בציבוריות הישראלית קיים קונצנזוס שאי שוויון הוא תוצאה בלתי רצויה. בעלי ההון הגדולים קושרים יחד עם נבחרי ציבור ופוליטיקאים כדי להעניק להם יתרון בלתי הוגן בייצור, הפצה ושיווק של מוצרים. קיימת גם הסכמה על כך שהם מנצלים את שליטתם בבנקים ובמוסדות הפיננסים, כדי להעניק לעצמם או לחבריהם מימון בתנאים עודפים על חשבון הציבור הרחב.

קל מאוד לראות את הדרכים בהן הממשלה מיטיבה עם הטייקונים על חשבון האזרח הפשוט: חלוקת רישיונות, מכסי מגן ו"תפירת" מכרזים, הם דרכים נפוצות ובעלות נראות ציבוריות גבוהה. דרכים סמויות יותר הם החיסכון הכפוי לפנסיה, שהולך בדרך כלל למימון עסקיהם ופעולות בנק ישראל המגוננות על הבנקים ומטלטלות שווקים. מבחינה זו, הטייקונים והפרמיות המונופוליסטיות שהם מכניסים לכיסם, הם רק הסימפטום של מחלת ההתערבות הממשלתית.

השכל הישר יורה על מספר צעדים פשוטים וזולים כדי להתמודד עם התופעה: הסרת חסמי יבוא, הורדת מכסים, ביטול הצורך ברישיונות לשיווק, הפצה וייצור של מוצרים, הורדת רגולציה וחסמי כניסה על מוסדות פיננסים ובנקים חדשים והחזרת השליטה על החיסכון הפנסיוני לידיו של האזרח. ניתן היה לצפות לתמיכה מסיבית של הציבור בצעדים אלו, אך בפועל הם נתקלים בהתנגדות עזה וחריפה, בעיקר מקבוצה חברתית אחת והיא ה"שמאל הכלכלי".

השמאלניים הכלכליים

עמדה פופולרית (בעיקר בקרב המעמד הבינוני-גבוה) היא, שעל הממשלה להתערב בשוק, כלומר לפקח, להגביל, לרסן ולמסות. כל זאת על-ידי צבא של פקידים ורגולטורים חדורי "תחושת שליחות". פעולות אלו יובילו לחלוקה מחדש של העושר בחברה וכך יגבר השוויון. עמדה זו, לא רק שגויה מיסודה אלא אף תוביל לתוצאות הפוכות:

ראשית - ירידת כוחם של בעלי ההון לא תבזר את האמצעים הכלכליים מטה ותעשיר את הציבור, להפך, הם ימשיכו להחזיק בנכסיהם, אך במקום שהם ינהלו אותם, הם יידרשו להתחשב בגחמותיהם של ביורוקרטים ופקידים ממשלתיים. כלומר מעתה, המשאבים לא ינוהלו באופן שיפיק את מירב הרווח הכלכלי, אלא ינוהלו לשם הפקת מירב הרווח הפוליטי. הציבור הרחב, שאינו מאורגן פוליטית, ייפגע הכי הרבה ואילו קבוצות לחץ ישגשגו.

תופעה בלתי רצויה נוספת תהיה שהחוקים והדרישות החדשות ידחקו מתחרים פוטנציאליים. הדרישות החוקיות תהיינה כה גבוהות עד כדי כך שתידרשנה השקעות ענק כדי להקים עסק חדש. על קבלת אשראי - המתחרים הקטנים יוכלו לחלום. שדרוג המצב הכלכלי לא יהיה אפשרי ללא התערבות ממשלתית. מעלות כמו חריצות והתמדה יפנו את מקומן ליכולת "להתערבב" ולהכיר את האנשים הנכונים במקומות הנכונים.

התוצאה תהייה שאי השוויון יגדל ויעמיק וחשיבות הפקידות הבכירה, תעלה. כל מי שיהיו לו קשרים עמה או שידמה לה באפיו או במוצאו ירוויח. כאשר כוחות השוק יוחלפו בכוחות פוליטיים, הקבוצות המחוברות לעטיני השלטון, יזכו ליהנות ממנעמיו וכל אלו שאינם "מחוברים", ימשיכו לסחוב אותם על גבם. קבוצות ומפלגות מסוימות, בעיקר מהשמאל, יהיו המרוויחות העיקריות מהמהלך. ניתן לצפות שהם יגדירו קריטריונים "אובייקטיבים" למתן סובסידיה, מענקים ומשרות למשתייכים אליהם (למשל לימודים באקדמיה או עיסוק באומנות) ממש כמו ששר חרדי הגדיר את מבחן "שנות הנישואין" לקבלת מענק דיור, בידיעה מלאה שהציבור שלו ייהנה מכך.

הדת הסוציאליסטית

מקבוצה זו, שלפעמים מכונה גם "השבט הלבן", ה"מחוברים" וה"צפונבונים", ניתן היה לצפות לתמיכה בשוק החופשי ובנגזרותיו. אחרי הכל ל"טובי בחורינו" לא אמורה להיות בעיה להתחרות בתחרות הוגנת בשוק. אך בפועל לא כך הדבר, השוק החופשי "האכזרי" אינו מתגמל את רבני השמאל, כלומר את הסוציולוגים, הפילוסופים והמומחים לתרבות אשכנז, אלא את אלו המספקים את הצרכים "הנחותים" יותר של בני האדם, דהיינו מחסה, מזון וביגוד. מסיבות אלו ואחרות השליכו ה"שמאלנים הכלכליים" את ההיגיון הפשוט והחליפו אותו בדת הסוציאליסטית.

לאמונה הסוציאליסטית הרבה צדדים נעימים ומסבירי פנים, כמו כל דת היא מתיימרת לדאוג לחלשים, לנדכאים ולחסרי המזל בחברה. יש לה אפילו מספר השפעות חיוביות ממשיות: מאמיניה יתנדבו כדי לעזור לנוער במצוקה, יצמצמו זיהום לא הכרחי ולא יכרתו עץ שיסתיר להם את הנוף. אך העובדה שלדת כלשהי מספר השפעות חיוביות, אינה סיבה מספקת כדי לכפות אותה על כלל הפרטים בחברה. בדיוק כמו שאפילו אם לנצרות, לאיסלאם וליהדות יש צדדים חיוביים לא נרצה מדינת הלכה, לא חשוב מאיזו דת.

השמאלניים הכלכליים, כמו כל הדתות הגדולות, לא עומדים כאיש אחד. יש ביניהם זרמים רבים: סביבתנים (צמחים וחיות חשובים מבני אדם), בריאותנים (הגוף הוא מקדש, אסור לעשן ולאכול פחמימות), סוציאל-דמוקרטיים (השיווין בהכנסות מעל הכל) ופאשיסטיים (המדינה מעל הכל). למרות שהאחרונים משויכים מסורתית לימין, לכולם משותפת האמונה, בגורם מטאפיזי חיצוני שנמצא "מעל ומחוץ" לאדם ובוז מוחלט לרעיונות החופש. לפי אמונתם לא הפרט הוא החשוב אלא הצלם שהם סוגדים לו, ושאת רצונו הם מבקשים לכפות על הכלל.