במאהל אין פראיירים

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" הקביעה המוסרית הפותחת את דברי משה רבינו בתשובתו לבני גד ולבני ראובן בפרשת השבוע המבקשים לנחול בעבר הירדן ולא בארץ, מהווה את הסיבה הראשונית לחובת השירות הצבאי. יש כמובן לבסס את חובת השירות גם על קומות גבוהות יותר, כמו ההלכה המחייבת את היציאה למלחמת מצווה למען עזרת ישראל מיד צר, וכללותה של מצוות יישוב ארץ ישראל. ברם, ישנה תשתית עמוקה יותר לחובת ההתגייסות, והיא פשוט שאלת ההוגנות: אחרים מחרפים את נפשם למות למעננו, ואנחנו לא נהיה כשירים ומגויסים לעשות זאת בשעת מלחמה?

משה רבינו מלמד בתורה הקדושה את התשתית היסודית של יראת שמיים - המוסר הטבעי והפשוט. מתשתית זו נבנות קומות נוספות של הלכה, קדושה, טהרה, דבקות עילאית - אך אין כל אלה מחליפים את היסוד הבסיסי של חובת השירות הצבאי בשעת מלחמה להצלת חיים.

דברים אלה אינם מכוונים כנגד שיטות אחרות הפוטרות עצמן משירות צבאי. הן אחראיות ליראת שמיים שלהן, ולא מישהו מבחוץ צריך להיות המוכיח בשער. הן יעשו הן את חשבון הנפש שלהן מול ריבונו של עולם ויכריעו את דרכן. הדברים מכוונים לשני עניינים מרכזיים אחרים.

צדקת הדרך

ראשון בהם הוא המשקל היסודי והפשוט של המוסר הטבעי. יראת שמיים אינה מבטלת את החובה הבסיסית לעמוד בתביעות הראשוניות ביותר של הקיום האנושי. פרשת השבוע שלנו מלמדת שאותם יסודות של צדקה ומשפט שהם מורשה לנו מאברהם אבינו, ממשיכים להיות בסיס הקיום האמוני גם לאחר מתן תורה, ואין אנו פטורים מהם כלל וכלל. אמת הדבר שסוגייה זו מסובכת יותר, בשל העובדה שלא כל מה שדומה כמוסר טבעי הרי הוא כזה, אולם ישנם טיעוני יסוד של מוסריות טבעית מחייבת, שאין אנו רשאים להתחמק מהם ולבטל את מרכזיותם.

שני בהם הוא העולם הרוחני הקשור בשירות הצבאי. שירות צבאי היונק מעולם רוחני - בין מבסיס המוסריות הטבעית ובין מהקומות הגבוהות יותר של מצוות התורה - הוא שירות צבאי אחר. המציאות הצבאית שוחקת מאוד, קשורה בתרבות אחרת, וכאשר מדובר בשעת מלחמה היא כרוכה בשפיכות דמים, באכזריות ובאגרסיביות. לא זו הדמות שאנו מבקשים להיות, ולא משם צריכה המוטיבציה לשרת להילחם. לעומת זאת, כאשר באותן שעות נוראיות בהן נאלצים להילחם יונקים מעולם רוחני, המבאר מה טיבה של מלחמה זו, למה מוצדק להינתק לתקופה מסוימת מחלומות השלום שאנו כוספים אליו בכל תפילה ולפעול בכוח, ולדעת מהו אותו חזון שאנו מבקשים להגשים - המלחמה נראית אחרת, ואף מזיקה פחות לנפש העדינה והטהורה של מבקשי השלום האמיתי.

עולמו של צה"ל ינק תמיד מעקרונות אלה. המונח "צדקת הדרך" הוא אחד האדנים הבסיסיים לקיומו של הצבא במדינה יהודית. המלחמה אינה מטרה בפני עצמה, והיא ראויה רק בשעה שהיא צודקת. צדקתה יונקת מעולמות שונים, כשם שהלוחמים יונקים מעולמות שונים. זו הסיבה שהצבא רואה חשיבות עליונה גם בפעילויות חינוכיות מרובות הנעשות בו. זו גם ההזדמנות הגדולה להודות להלל ולשבח את הרבנות הצבאית הראשית והעומדים בראשה, שבתהליך ארוך-שנים מוציאים את תפקיד הרבנות משירות לענייני דת בלבד, והופכים אותו לחלק מהמערך החינוכי של הצבא. החשיבות העליונה של עצם השירות, ושל היניקה הרוחנית ממקורות עמוקים רבים ומגוונים מוצאת את ביטויה גם בפעילות המבורכת של הרב הצבאי הראשי וצוותו.

צבא ערכי, הפועל לפי יסודות מוסריים, והשותפים בו כולם מאוחדים במגוון מקורות השאיבה הרוחנית שהם יונקים מהם - אנושיים, ציוניים, יהודיים - הוא מהנדבכים העמוקים ביותר של הקיום שלנו. בדברי משה לבני גד ולבני ראובן, הוטבע החותם הראוי בכיוונים אלה, ואנו מקבלים תורה זו ממנו ומעבירים אותה מדור לדור.