צבא, גאווה, אהבה

לא רבים מאזרחי ישראל פינו לעצמם את שעות לפני הצהרים והצהרים בשבת האחרונה, שהייתה חמה במיוחד, כדי לשכוח קצת את חדשות השבוע שנטחנו עד דק ולצפות בשידור הישיר של המצעד החגיגי של יום העצמאות של צרפת. השידור התחיל בשעות הבוקר, בצילומי אוויר של פריז הנערכת לקראת חגה. מלמעלה נראתה העיר כתכשיט ענקי שהארמונות והמונומנטים המוכרים משובצים בו כפנינים אפורות ולבנות. לאורך השדרה, שני ק"מ אורכה, נראו גושי הצועדים עומדים איש על מקומו, ערוכים ומוכנים לנשיא צרפת, שיבוא מארמון אליזה ויעבור על פניהם כשהוא עומד בקומנדקר צבאי בדרכו לבימת הכבוד בכיכר קונקורד. הבימה התחילה להתמלא בשרי ממשלה ובנושאי משרות בכירות - בדיוק חצי מחברי הממשלה הם נשים ושניים משריה הם יהודים - כשהמצלמות מתרכזות בבת זוגו של הנשיא פרנסואה הולנד ובכל גדולי האומה הנושקים אותה על שתי לחייה בכוונה גדולה ובדבקות יתרה. בדיוק בשעה היעודה, 10:00 שעון פריז, יצא הנשיא מארמון אליזה ועלה אל מכונית השרד שלו, סיטרואן מבריקה, ובלוויית אופנועי-משטרה מלפניו ומאחוריו יצא אל שער הניצחון. שם עלה אל הקומנדקר, וכשהרמטכ"ל ניצב לצידו, עבר על פני היחידות כאשר כל יחידה מרכינה לפניו את דגלה, שלא פעם נישא בקרבות מלפני מאה או מאתיים שנה. במהלך הדרך הצטרפו אליו כמאתיים פרשים של המשמר הרפובליקני, והם, ולא האופנוענים, הביאו אותו אל בימת הכבוד.

לגיון הזרים עדיין פופולרי ביותר

תזמורת הצבא ומקהלה שרו את ההמנון הלאומי, המרסייז, כאשר הנשיא, כל האנשים שעל הבימה הראשית ובימות המשנה, הקהל לאורך השדרה והחיילים שרים יחד איתם בהתלהבות ומכל הלב את כל המילים, ובכללן השורות "ירווה דם טמא את תלמינו" ו-"אהבה קדושה למולדת, הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת" ועוד פסוקים נוטפי דם שהיו גורמים ליפי נפש תל אביבים לא רק להימנע מלשיר שיר כזה, אלא אף להציע להחליף מיד את ההמנון הלאומי ב"לא קלה היא לא קלה דרכנו".

השידור עבר לסירוגין אל בסיס חיל-האוויר סמוך לפריז, שם התחילו מטוסי קרב וצוות האירובטיקה לנסוע על המסלול לקראת ההמראה לפריז. המפגן האווירי היה מרשים, מצולם מן הקרקע, מן האוויר, מן הצד ומתוך המטוסים עצמם. אז התקרבו לבימה יחידות חיל-הרגלים כשבראשן "הקסדות הכחולות" - היחידות הצרפתיות המשרתות במסגרת האו"ם. מַגישת המשדר והפרשנים הצבאיים הבכירים שעזרו לה, ציינו בגאווה כי חיילים אלה "מפרידים בגופם בין ישראל וחיזבאללה" וכך שומרים על שלום העולם. הם הדגישו כי צרפתים נלחמים באפגניסטן ונמצאים במקומות שונים באפריקה. חיילי לגיון-הזרים, עם מפקדיהם המנוסים והעטורים מדליות, עברו בקצב הצעידה המיוחד להם לפעימות שירי-הלכת ששרו בשעתם בבסיס האֵם של הלגיון שהיה בסידי בל עבאס באלג'יריה. הלגיון הוא הפופולרי ביותר בקרב הציבור הצרפתי, בשל מורשת הקרב הארוכה שלו והסיפורים הרומנטיים הקשורים בו. אחרי הלגיון צעדו גושים של לוחמי הרים (אלפיניסטים) בבגדים לבנים, יחידות של חיל רגלים מגדודים שקיימים מאז ימי נפוליון, ויחידות טכניות שהן המילה האחרונה של לוחמה אלקטרונית.

כולם צעדו נפלא, מדגלים רובים מכודנים, ומפקדיהם של כל הגושים, כמה מהם בדרגת גנרל-דוויזיה, הצדיעו לנשיא בהטיית חרב. היו שם הרבה מדליות, הרבה כותפות מעוטרות, הרבה שמות של יחידות פרשים שעכשיו הן יחידות מוסקות והרבה שמות אצולה של גנרלים וקולונלים. על גושים לא מעטים פיקדו נשים, וחיילות בלטו גם ביחידות הקומנדו הנועזות ביותר. תזמורת המשמר הרפובליקני הופיעה רכובה על סוסים, בעוד שהנגנים רוכבים ומנגנים בו בזמן ומכוונים את הסוסים בעיקר באמצעות רגלי הרוכבים. הטורים הממונעים הדגישו טכנולוגיה ומיומנות הנדסית, כמו ציוד גישור משוכלל שבו משתמשים באפגניסטן, והסיום היה מטס מסוקים נאה וצניחה חופשית של ארבעה צנחנים שנחתו במרכזה המדויק של כיכר קונקורד. אחד מהם נפגע ברגלו והנשיא ירד מן הבימה לדבר איתו וללחוץ את ידו.

בתוך אחת השריוניות היה לוחם ותיק בן 91 שהשתתף בקרב ביר חכים בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. בקרב זה התפרסם הגנרל פייר קניג, כשהשיב במילה merde על דרישת הגרמנים להיכנע. (על שמו קרוי רחוב בירושלים, ונתן אלתרמן כתב עליו בשעתו שיר מפורסם "תשובת הגנרל קניג"). המצלמות חזרו אל החייל הוותיק של קניג פעמים אחדות במשך שעות המצעד. הוא היה נציג הצבא הצרפתי המנצח. אומנם בשבעים השנה האחרונות לא היו לצבא צרפת נצחונות רבים. ארצם נכבשה בידי הגרמנים, הם הפסידו במלחמתם בהודו-סין, נסוגו מאלג'יריה, שהייתה מחוז צרפתי מאז 1830 ואיבדו בה 50 אלף מחייליהם במלחמה עם ה-FLN. אך כל זה לא הביא את הצרפתים לידי תבוסתנות. הם חשים גם היום שצרפת הייתה גדולה, נשארה גדולה ותמיד תהיה גדולה. צבא, גאווה ואהבת מולדת הולכים אצלם יחד. יש להם פיקוד טוב, יש להם נשק טוב והם בטוחים בעצמם ואינם מתביישים להראות זאת.

בישראל אין כיום רבים הזוכרים מצעד צבאי העובר ברחובה של עיר. המצעד הגדול האחרון היה ב-1968 בירושלים. שנה לפני כן, ב-1967, עבר בעיר מצעד מקוצץ ומדולל, לפי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, וסטודנטים הפגינו במהלכו נגד ההגבלות הצבאיות בבירה והתנגשו עם המשטרה (לכותב שורות אלה היה קשר מה לאותה הפגנה). בשנות ה-50' היו מצעדים מרשימים, כשהמרשים שבהם היה ב-1953 בחיפה. הרמטכ"ל השלישי, מרדכי מקלף, הוא שקיבל אותו מצעד שעבר לכבודו בעיר שהוא שחרר במלחמת העצמאות. שנה לאחר מכן, ב-1954, עבר מצעד נאה מאוד ברמלה. במהלך השנים נוצר מנהג שאין עורכים מצעדים צבאיים. לא ברור מי נתן את ההוראה הזאת, אך עובדה היא שאין מצעדים, ואיש גם אינו מדבר על חידושם. צעידה נאה, לבישה נכונה של מדים ושל כובעים צבאיים, החזקת נשק נכונה בטקסים צבאיים ועוד מרכיבים טקסיים - נעלמו לגמרי. דגלי ישראל, התלויים על-פי חוק במשרדי ממשלה ומחנות צבאיים, אינם מתוחזקים, ורבים מהם קרועים ומלוכלכים. אפילו הדגל שעל הכנסת אינו תלוי על תורן גבוה, אלא על איזה מוט ברזל גוץ עם מדרגות קטנות ומגוחכות בלי שום יחס לגודלו. אין טקסיות. אין דקורום. כל חייל בצה"ל חובש את הכומתה כפי שמתחשק לו. כמספר החיילים מספר הסגנונות. ירמה הלפרין, איש הים ואיש בית"ר שהקפיד על הדר וטקסיות, לא היה אוהב את מה שרואים או לא רואים אצלנו לאחר 35 שנים של שלטון ליכוד. גם לא זאב ז'בוטינסקי. אבל איפה הם ואיפה אנחנו?