ממצאים המחייבים מהלכים

ממצאי המחקר של הרשות השופטת בנוגע לשיעור ההרשעות, הענישה ואורך ההליכים מחייבים מספר הערות:

1. שיעור ההרשעות עודנו גבוה מאוד: 65% בשלום ו-93% במחוזי. לגבי בתי משפט השלום יש לומר, שכאשר מנטרלים את המקרים בהם הנאשמים לא מתייצבים - שיעור ההרשעות עולה ל-74%. כאשר בית המשפט נדרש להכריע, הסיכוי לצאת זכאי שואף לאפס. יכולות להיות לכך כמה סיבות, וחשוב מאוד שייערך מחקר מעמיק שימצא איזו מהן היא המרכזית. ייתכן שהמדינה זהירה מאוד ומגישה רק כתבי אישום בהם סיכויי ההרשעה גבוהים. ייתכן שבתי המשפט הם פרו-תביעתיים. וייתכן שהסניגורים פחות טובים מאשר התובעים.

2. יש יותר מדי מקרים בהם המדינה חוזרת בה מהאישומים בצורה מלאה או חלקית: אומנם רק ב-2.1% מהמקרים במחוזי (שם העבירות חמורות יותר ונראה שגם החקירה והכנת כתב האישום רציניות יותר), אבל ב-12.3% מהמקרים בשלום. גם כאן, חשוב מאוד לבדוק מה קורה בין הגשת כתב האישום לבין ביטולו, האם מדובר בטעות בשיקול דעת או ברשלנות, מי מפיק את הלקחים והאם במקרים המתאימים גם מוסקות מסקנות אישיות. ריבוי המקרים גם מחייב להרחיב את חיובה של המדינה בתשלום פיצוי למי שהיא מודה, בסופו של יום, שלא היה מקום להעמידו לדין.

3. ריבוי הסדרי הטיעון הופך במידה רבה את בתי המשפט לחותמת גומי, בשל פסיקת בית המשפט העליון המחייבת אותם לאשר כמעט כל הסדר כזה. השיטפון של ההסדרים מחייב בחינה מחודשת של הלכה זו, המפקידה הלכה למעשה את מלאכת השיפוט והענישה במידה רבה בידי התביעה. יש לזכור, שהסדרי טיעון קובעים לא מעט מרף הענישה, ובתי המשפט מתקשים לסטות ממנו בצורה משמעותית גם במקרים בהם אין הסדר. לא ייתכן להמשיך במצב בו השופטים אינם יכולים להשפיע כמעט במאומה על הרוב המכריע של התיקים הפליליים בישראל.

4. נתון מטריד במיוחד הוא העובדה ש-11% מהנאשמים בשלום פשוט לא מגיעים לדיונים בעניינם. גם כאשר הללו נלכדים, מציינים החוקרים, מחציתם לא עומדים לדין על התיק שממנו התחמקו. זאת ועוד: רובם של המתחמקים הם בעלי עבר פלילי, וביניהם כאלו שכבר יש להם עבר של בריחה מאימת הדין. הדבר מחייב את בתי המשפט לשקול היטב את הערבויות המוטלות על מי שמשוחררים בערבות, ולהטיל סכומים משמעותיים במיוחד על מי שקיימת סכנה מוחשית שיתחמק. המשטרה אומנם הצהירה שהיא רואה באיתור הנאשמים "יעד אגפי מרכזי", אך מספר המתחמקים מלמד שהיא לא ממש מצליחה במשימה זו, וזאת בלשון המעטה.

5. מאסרים על תנאי הם במקרים רבים אות מתה. המחקר מצא, כי בשליש מהמקרים לא הופעלו מאסרים על תנאי שהיו בני הפעלה, ובמקרים אחרים - הם הוטלו בחופף לעונש החדש. בכך מאבד כלי מרכזי זה (המוטל על 90% מכלל המורשעים) חלק ניכר מן האפקטיביות שלו. לאור זאת יש מקום לשינוי חקיקה, אשר יקבע ככלל את החובה להפעיל מאסר על תנאי ולעשות זאת במצטבר לעונש החדש, אלא אם כן בית המשפט ימצא ויפרט סיבות מיוחדות להימנע מכך.

6. נתון חשוב במיוחד, אשר די מוצנע בין עמודי המחקר, הוא ששופטי השלום נדרשו לנהל עד תומם רק 5% מהאישומים, ושופטי המחוזי - רק כ-15% מהם. לאור זאת, קשה להבין מדוע העומס כה גדול ונדרשים חודשים רבים להגיע להכרעה. הרושם שלי, מהרבה ביקורים ברוב בתי המשפט בארץ, הוא שזמן רב מתבזבז על נושאים מינהלתיים, על איחורים של הצדדים ועל היעדרויות של נאשמים. בתחום זה יש להפעיל יד קשה: קנסות לעורכי דין מאחרים, מאסרים לנאשמים משתמטים, וחיוב השופטים עצמם לעמוד בזמנים.