ב-2006 הלך לעולמו רוברט רוזנברג, עיתונאי, לוחם על השלום וחלוץ אינטרנט.
עיתון הארץ הקדיש לו מספדים בעברית ובאנגלית. הוא היה רק בן 54 במותו, המחלה הקשה הכריעתו.
רוברט נולד בבוסטון ולמד באוניברסיטאות של טאפט, תל אביב ובהרווארד. בשנת 1973, מיד לאחר המלחמה, כמדומני, עלה לארץ כחלוץ ממש. ראשית ימיו בארץ עשה בקיבוץ בית אלפא. הוא עבד שנים בעיתונות האנגלית בארץ: ב"ג'רוזלם פוסט", בעיתונים גדולים בארה"ב, ובעשר השנים האחרונות היה עורך בכיר של המהדורה האנגלית של הארץ.
אני הכרתיו לראשונה בסוף שנת 1998, כשהתחלתי את צעדיי הראשונים והמהוססים בפרסום באנגלית ברשת האינטרנט. רוברט היה חלוץ אמיתי באינטרנט: הוא הקים את האתר "אריגה", ובעצם הקדים את כל הבלוגים ואת כל כתבי העת הספרותיים ברשת. שלחתי לו כמה משיריי, והוא לא קיבלם בתחילה. הוא לא הבין למה אני מתעקש לפרסם אצלו, ועוד באנגלית! אבל אני התעקשתי, וכעבור איזה זמן הוא הפך את יחסו, פרסם את שיריי ואת סיפוריי הקצרים, ועודד אותי להמשיך. הוא טען לימים שהסירבול הלשוני שלי, ההתנהלות הכבדה של הקיבוצניק, כפי שכינה זאת, היטעו אותו והרחיקו אותו מהכתוב. עד שפעם אחת, באיזו הפסקה מהעבודה, בעת שקרא את הדברים שוב, הבין שפיקשש.
אני חייב לו המון, לאיש היקר והצנוע הזה. הוא שפתח לי את הפתח - שלימים התרחב עד מאוד - לעולם כתבי העת הספרותיים בלשון האנגלית. שיריי שנדפסו ב"אריגה" שלו, שימשו לי כעין כרטיס ביקור בבואי להציע את דבריי לעורכים. וכך זכיתי לפרסם מיצירותיי ב"בוסטון רוויו", ב"ג'ואיש כרוניקל", ב"מידסטרים" ובעוד מספר רב של במות.
הוא לא נטה להאריך בשיחות טלפון, וכך יצא שמעולם לא התראינו, ואני מאוד מצר על כך.
בשנת 2004 פרסמתי במוסף הארץ שיר מוזר, בשם "חד גדיא 2004", שיר שפרקתי בו את מועקות הלחימה המתמשכת, ואת אכזבות האינתיפאדה. הוא חרג ממנהגו המרוחק, ותירגם את השיר בעצמו. כמובן שעשה זאת בשל "ההתאמה", כביכול, של השיר להשקפתו.
הרשו לי להביא כאן, לזכרו של רוברט, את השיר, מקור ותרגום. זו לא ספרות גדולה אולי, אבל זו בדיוק רוחו של רוברט רוזנברג, שהאמין בשלום, בהכרחיות של השלום, וכאב עד מאוד את כאבי החברה הישראלית.
רוברט רוזנברג היה גם סופר בזכות עצמו, באנגלית כמובן, ופרסם כמה סיפורי בלשים טובים. או רומנים בלשיים, כפי שכינה אותם. וכן כתב, יחד עם מוקי בצר מנהלל, את ספרו The Secret Soldier, שלא ראיתיו בעברית.
יהי זכרו ברוך.
חד-גדיא אלפיים וארבע
אָמְרוּ לִי: תָעִיף אוֹתָם עִם
הָאֶפֶס-עֶשְׂרִים-וּשְׁנַיִים.
הֵעַפְתִי. לֹא זָזוּ.
וְאָז אָמְרוּ: סַלֵק אוֹתָם
עִם הַשֶׁבַע-עֶשְׂרִים-וַחֲמִישָׁה.
סִילָקְתִי. לֹא זָזוּ.
וְהֵם חָזְרוּ: חַסֵל אוֹתָם
עִם הָאֶפֶס-חַמֵשׁ.
חִיסָלְתִי. לֹא זָזוּ.
וְשׁוּב פַּקדוּ: רַסֵק אוֹתָם
עִם הַשְׁמוֹנִים-וְאֶחָד.
רִיסָקְתִי. לֹא זָזוּ.
וְהֵם אָמְרוּ: טְחַן אוֹתָם
עִם הַדִי-נַיְין.
טַחֲנְתִי. לֹא זָזוּ.
וְאָז הוֹרוּ לִי: תָבִיא
אֶת הַמְפַרְפֵּר הַזֶה שֶׁלְךָ,
עִם שְׁנֵי-הַחֲדָרִים.
הֵבֵאתִי. כֵּן, הֵבֵאתִי.
והפעם - איום, פס כסף, מזוכיזם, מה היה לנו?, אין שוויון, סמל, תמיכה והנצחה 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
