להט התנ"ך שטן המחלוקת מכרכר בכל עוז במחנה הדתי-לאומי, כפי שהוא מפזז בחצרות חוגים ומיגזרים אחרים, ותמיד 'לשם שמים'. השורות הבאות נכתבות במוצאי תשעה-באב, באווירת 'אחר הצום' שיש בה קורטוב של זיכוך והיטהרות מ"חרב איש ברעהו" (שופטים ז,כב). תקוותי כי גם הקוראים ימָצאו באווירת פיוס מעין זו, תוך עקירת אחד ממאפייני החורבן.
מי שלא יודע, בחודש האחרון מתלקח
פולמוס לוהט סביב תוכנית חדשה ללימודי התנ"ך בחמ"ד. הגיעו הדברים לידי כך שרבנים מן הזן החרד"לי הכריזו כי "לנוכח תוכנית זו" מוטב לשלוח ילדים לבתי-ספר של ש"ס, או להעבירם למוסד שאיננו נגוע ב"תוכנית תועבה" זו. מכאן גלש הויכוח לפולמוס ישן סביב תנ"ך 'בגובה העינים' או 'בגובה חז"ל' וקודי ביניים שונים.
טעות בכתובת
כאן מתבקשת הבהרה רבתי שנתבררה לי בחקרי מעט את העניין; לשווא (בטעות? בזדון?) יצא הקצף על 'ועדת המקצוע להוראת התנ"ך בחמ"ד' שישבה על מדוכת תוכנית חדשה של פרקי הלימוד בתנ"ך עקב אי-אהדה עד מאיסת המקצוע בקרב התלמידים. התוכנית לוקחת בחשבון את אוכלוסיית הפריפריה, ואת הפעלת התלמידים וחשיבתם העצמית, כדי לחבב עליהם את ספר הספרים. כמדומה
שעל התוכנית לא היה שום ערעור, גם לא מצד רבני 'הקו' (דהיינו אסכולת ישיבת 'הר המור', למי שלא מכיר את הקודים), ולא מצד רבנים נודעים שמתחו בקורת נוקבת (כפי שיבואר להלן), והם אינם משתייכים כלל לזרם זה (כמו
הרב בקשי-דורון, הרב אליהו זיני ועוד).
הקצף יצא רק על אתר משרד החינוך, 'ללמוד וללמד', בו שובצו חמרי העשרה למורים, ללא זיקה ישירה לתוכנית הלימודים, וללא מעורבות או אחריות של ועדת המקצוע. המעיינים מצאו, ובצדק, מאמרים פסולים ו'משפטי תועבה', כמו "יונה הנביא מפגין איגוצנטריות הראויה לילד"; "חשדנותו הגסה של מנוח אבי שמשון מודגשת על-ידי השימוש המתוחכם של הסופר המקראי במילה הדו-משמעית 'בא' במשמעות 'לבקר' ומלשון 'ביאה' - יחסי מין".
חמרי 'העשרה' אחרים מתובלים בנצרות, כמו: "סיפור הבשורה למריה על לידתו הצפויה של ישו מזכיר את סיפור התגלות המלאך לאם שמשון"; מסורת נוצרית שירמיהו נרגם באבנים על-ידי העם בדומה לסיפור מותו של ישו. גם ציורי תנ"ך נוצריים (חלקם בעירטול) נועדו 'להעשיר' את עולמו של המורה, וכדי בזיון וקצף. ואכן,
המינהל לחינוך הדתי, הנושא באחריות(!), מחק את כל ה'העשרות', והן יועלו לאחר סינון ועדת המקצוע או נציגיה.
תמרות אבק
ומה עשה שטן המחלוקת? ניער את האבק מפולמוס משכבר-הימים, על 'גובה הוראת אישי התנ"ך', והעלה אבק תקשורתי רם ונישא תוך השלכת בוץ אל עבר בית מדרש מסוים (מכללת הרצוג ובנותיה) הנוטל אבהות גם על התואר 'תנ"ך בגובה העינים'. יצויין בהדגשה כי 'מאמרי התועבה' שהציתו את בקורת הרבנים לא כללו שום 'תורות בגובה העינים'.
הויכוח הישן - אך האמיתי - נגרף לזירה התקשורתית ע"י רבני הקו הנוקדני, הדווקני, הקנאי, הבלתי-מכיל את האחר, ללא קשר ל'מאמרי ההעשרה' הפסולים לכולי עלמא. מי שהניף את חרב המחלוקת "איש ברעהו" תלה תניא בדלא תניא, ועתיד ליתן את הדין.
אכן, בסוגיית ה'גובה' יש בידי קבלות היכן מקומי ב'סקאלה' (שני ספריי: 'ספר שופטים בגובה חז"ל' ו'אתרי סגולה בגובה חז"ל'). כמה וכמה היגדים פרשניים, דרשניים או ספרותיים מבית מדרש מבוקר זה (הרצוג) אינם 'כוס התה שלי'. אעפי"כ אני מתנגד בתוקף לפסילה אישית של דוברי תנ"ך תורניים שהינם בני-ברית (להבדיל מש'אינם בני-ברית').
ניתוחים מסוכנים
ואפרוש משנתי במשפטים ספורים, בעיקר ביחס ללימוד אישי התנ"ך ולחופש 'ניתוח פסיכולוגי' כלפיהם, או 'ניתוח ספרותי' כלפי 'המחבר המקראי', אשר הפכו לטרנד בקרב הגיגניים עכשוויים. אני פוסל לחלוטין את זכותנו להושיב על ספת הפסיכולוג, או על ספסל הנאשמים, את משה ואהרן ושמואל, גדעון ושמשון ויפתח ועמיתיהם לספר הספרים. הרשות נתונה למתוח בקורת חינוכית אך ורק בהסתמכות על מדרש חז"ל או על היגד של פרשן קדמון הנמנה עם גדולינו, כמו הרמב"ן זצ"ל ("חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן". בראשית טז,ו).
שבעתיים מנועים אנו מלחטט בארחם ורבעם של אבירי התורה, בהשוואה לגיבורי התנ"ך. מדרגה תהומית מבדילה בין משה לאליהו, בין קורח לאחאב. מקרא מפורש צווח: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר יב,ח), ולדידי הפסוק מורחב לכל הנזכרים בתורת משה'.
ובכלל, אני מאמין כי הצמאון לדבקות בתנ"ך ימצֵא לא בניתוח ספרותי או פסיכולוגי אלא
בתורת-עומק, הנטועה על אדני מדרשי חז"ל ועולמות הרמז והסוד.
