|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בתי המשפט מתייחסים באדיקות רבה לאחידות הענישה - אך בפועל היא קיימת רק ברמת העבירה הבודדת ויוצרת פערים ניכרים ברמה המערכתית. שני פסקי הדין של העליון, בסופם קיבל פורץ עונש חמור בהרבה משל פדופיל, מהווים דוגמה מובהקת לבעיה הקשה הזו
|
|
המחוקק קבע מדרג לענישה [צילום: שב"ס]
|
|
|
|
|
פריצה: 15 חודשי מאסר
פדופיליה: עבודות שירות
|
|
איתמר לוין
|
|
ערבי שהורשע בשלוש פריצות נדון ל-15 חודשי מאסר בפועל וביהמ"ש העליון דחה את בקשתו לערער * יהודי שביצע מעשים מגונים בילדה בת חמש נדון תחילה לשבעה חודשי מאסר - אך בהסכמת המדינה הופחת עונשו לשישה חודשי עבודות שירות * שמו של הפורץ פורסם, שמו של הפדופיל נותר חסוי
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
שופטים רבים אומרים, ובצדק, שגזירת העונש היא החלק הקשה ביותר בעבודתם. בעוד קביעת פסק הדין היא מלאכה מסובכת אך בסופו של דבר "טכנית"-משהו - בחינת הראיות, מדידת משקלן והכנסתן להוראות החוק ולתקדימי הפסיקה - גזירת העונש כוללת מידה רבה של תחושה, דעה וגישה. החוק להבניית שיקול הדעת בענישה מנסה להתמודד עם בעייתיות זו, אך כבר יש עליו ביקורת רבה ובוודאי שאחרי חודשיים של הפעלה אין כל אפשרות לומר מהי מידת הצלחתו.
אחרי שאמרנו את כל זה, עדיין הדעת מתקשה לתפוס את הפער האדיר בין שני פסקי הדין שניתנו באותו יום (7.8.12) בשני אולמות בבית המשפט העליון. בעוד פורץ חסר עבר פלילי נשלח ל-15 חודשי מאסר בפועל, פדופיל חסר עבר פלילי נשלח - בהסכמת המדינה! - לשישה חודשי עבודות שירות. בעוד שמו של הפורץ יתנוסס לעולם על החלטתו של בית המשפט העליון, שמו של הפדופיל יישאר חסוי לנצח.
יש הבדלים בין המקרים ובין התיקים. הפורץ חזר על עבירותיו שלוש פעמים בעוד הפדופיל טען שהייתה זו "החלקה" יחידה. מצד שני, הפדופיל גרם נזק מוחשי וארוך טווח לקורבנתו התמימה - ילדה בת חמש. ברמת התיקים, הפורץ הגיע לעליון בגלגול שלישי וסיכוייו בערעור היו אפסיים מלכתחילה, בעוד הפדופיל הגיע לעליון בערעור בזכות. מצד שני, בתיקו של הפורץ הודגש הריסון בו נוהגת ערכאת ערעור בהתערבותה בעונש, בעוד אצל הפדופיל ההדגשה הזו נשמטה. ועדיין, בשורה התחתונה, מדובר בפער בלתי נתפס. אם נניח שעונש מאסר כפול בחומרתו מעבודות שירות, הרי שעונשו של הפורץ חמור פי ארבעה משל הפדופיל; תשאלו כל בר-דעת והוא יאמר לכם שהיחס צריך להיות הפוך.
|
|
המישור האנכי והמישור הרוחבי
|
|
|
|
|
|
| אם המחוקק קבע עונש מירבי של 14 שנות מאסר על אונס, אך בתי המשפט מענישים נניח בשבע שנים - יש בעייתיות בכך שהענישה על אלימות תטפס לשמונה שנות מאסר, בעוד אנסים יישלחו לתקופות מאסר קצרות יותר. שהרי המחוקק אמר במפורש, שהוא רואה את האונס כעבירה חמורה בהרבה מאשר תקיפה | |
|
|
|
סיבה אפשרית ראשונה לפער הזה נעוצה דווקא ב"אחידות הענישה" - אותו מונח בעייתי בו מרבים להשתמש שופטי ישראל. אמרנו שהמונח הזה בעייתי, משום שהוא יוצא מתוך הנחה שעל עבירות דומות צריך לתת עונשים דומים - מה שהופך במקרים רבים את השופטים למכונת צילום של החלטות קודמות (אם לא הפכו עוד קודם לכן לחותמת גומי של עסקות טיעון). כאשר שופט סבור שיש לחרוג כלפי מעלה או מטה מאותה אחידות כמעט-מקודשת, עליו למצוא ק"ן טעמים וגם להסתכן בכך שערכאת הערעור תחזיר את העונש למסלול הקבוע.
מכל מקום, אחידות הענישה פועלת רק בצורה אנכית ולא בצורה רוחבית: רק באותן עבירות ולא לכל רוחב המערכת. כך, למשל, הורה בית המשפט העליון מספר פעמים בחודשים האחרונים להחמיר את הענישה על עבירות אלימות, כדי להילחם בנגע זה. בהחלט קו ראוי וחשוב, אך הוא לא לווה במבט הצידה: האם אין החמרה זו גורמת לכך שהעונש על אלימות יהיה חמור כמו, למשל, העונש על עבירות מין?
אם בכלל יש באיזשהו מקום מבט-על בנושא הענישה, הוא אמור להימצא בחוק העונשין. "אמור" - משום שחוק זה, שנחקק בשנת 1977, עבר שורה ארוכה של תיקונים בדמות טלאי על גבי טלאי, ולכן גם בו המדרג המקורי שוב איננו עומד על תילו. ובכל זאת, בהיעדר משהו טוב יותר, צריכים שופטי ישראל להתייחס אליו כאל סמן ימני. למשל: אם המחוקק קבע עונש מירבי של 14 שנות מאסר על אונס, אך בתי המשפט מענישים נניח בשבע שנים - יש בעייתיות בכך שהענישה על אלימות תטפס לשמונה שנות מאסר, בעוד אנסים יישלחו לתקופות מאסר קצרות יותר. שהרי המחוקק אמר במפורש, שהוא רואה את האונס כעבירה חמורה בהרבה מאשר תקיפה.
אין זאת אומרת שבתי המשפט צריכים להישאר תקועים בענישה מקלה ששוב אינה משיגה את מטרותיה: הרתעה וגמול. ודאי שלא. אך כאשר השופטים, ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון, מעלים את הרף בסוג אחד של עבירות - עליהם להבטיח שיישמר הפער הראוי בינו לבין סוג אחר של עבירות חמורות יותר.
|
|
אם נחזור לשני פסקי הדין בהם אנו עוסקים, הרי שהם מביאים לידי ביטוי בולט וצורם את האחידות האנכית הפוגעת באחידות הרוחבית. נכון שהפורץ הורשע בעבירות שעונשיהן המצטברים גבוהים משל מבצע המעשים המגונים (17 שנים מול 10 שנים), אך הרי ידוע שכמעט לעולם לא מטילים עונשים מצטברים ובוודאי לא עונשים מירביים מצטברים. לכן, בית המשפט העליון אמור לשים לב לקו הברור שהציב בפניו המחוקק: מי שמבצע מעשים מגונים בקטינה, עונשו אמור להיות חמור ב-50% משל מי שפורץ לבית.
סיבה אפשרית שנייה מטרידה הרבה יותר, ולוואי שאנו טועים: הפורץ הוא ערבי, בעוד הפדופיל הוא יהודי שגם טוען שהוא חוזר בתשובה. קשה להאמין שדווקא בית המשפט העליון, המואשם - עם או בלי מרכאות - בגישה ליברלית ואפילו שמאלנית, הוא שיוצר פער שכזה מסיבות אתניות. ודאי שלא ניתן להגיע למסקנה כזו על סמך מקרה בודד. אנו רק אומרים שצירוף המקרים הזה גורם לנו לנוע בחוסר נוחות ולקוות שאכן מדובר בצירוף מקרים בלבד.
|
|
| תאריך:
|
08/08/2012
|
|
|
עודכן:
|
08/08/2012
|
|
איתמר לוין
|
|
קודם כל, חשוב לומר, איציק שמולי במהלך השנתיים האחרונות הביא את הסטודנטים למרכז העניינים בכל הקשור למאבקים פוליטיים, ועל כך יש לברך אותו. בעיניי, סטודנטים הם חלק אינטגרלי מכל מאבק חברתי, וצריכים לבטא את דעותיהם. תפקידה של אגודת הסטודנטים הוא לא רק לנסות להוריד את המחירים בסניף 'מגה' השכן, אלא גם לצאת באמירה נורמטיבית על המצב בחברה, כחלק ממה שסטודנטים שואפים להיות - העתיד של המדינה.
|
|
|
|
|
רובנו לא שמנו לב לכך, דוברות רשות שדות התעופה הודיעה שבחודש יולי 2012 הייתה עלייה של 4.5% בתנועת נוסעים בינלאומיים יוצאים ונכנסים בנתב"ג בהשוואה ליולי אשתקד.
|
|
|
|
|
ביציע המפואר של אולם הקונצרטים אי-אפשר היה שלא להבחין בישישה בת ה-80, הלבושה במיטב מחלצותיה, כשהיא מאופרת ומחובקת בזרועותיו של צעיר יפהפה, בן 25. ישישה אחרת, קצת יותר מבוגרת, ישבה באולם הסמוך, ליד שולחן ההימורים, כשהיא עוקבת בדריכות אחר תעלולי הרולטה, לראות מה יעלה בגורל אלפי האירו שהניחה על השולחן. ובחוץ, בכיכר הגדולה, חנו להן עשרות מכוניות מדגם רולס-רויס בלבד.
|
|
|
|
|
בשולי הכותרות: בין הדרה להטרדת נשים  הדממה התקשורתית של חגיגות הש"ס מס בריא איפה הפגנת חצי המיליון? פשקוויל מחוייך דמות הרב חיה ולקינוח די לפטפטת
|
|
|
|
|
הדור שלי למד להעניק כבוד והערכה למנהיגים שלו, הדור שלי מעולם לא קרא לבוגר או בכיר ממנו בשמו הפרטי. עד היום, ממרומי גילי, אני קורא לדודים שלי (אלה שנותרו) "דודה" ו"דוד", מתוך תחושת כבוד והערכה. עד לא מזמן עוד התרעמתי על כך שבתקשורת קוראים לראש הממשלה "ביבי" במקום "ראש הממשלה" או "כבוד ראש הממשלה", אותו דבר לגבי השרים ו/או נושאי משרות בכירות. לאחרונה התפקחתי, אני מרגיש שהגזמתם, הבנתי שאינכם ראויים לכבוד, אינכם ראויים להנהיג, לא רק אתה ביבי וגם לא רק אתה שטייניץ, כל הממשלה המסואבת שהקמתם ראויה לכל גינוי.
|
|
|
|
|
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
