רוצה לומר, מדיניותם שהובילה להדגשת הפערים בחברה הישראלית ושיסועה המתבטא בין היתר במחאות והפגנות תנועות 'הצדק החברתי' שלעיתים הופכות אף אלימות עד כדי 'הצתות' נוסח סילמן, הפרעות לתנועה ולסדר הציבורי.
כאמור לעיל ההשלכות שמקורן בתפיסת עולמו של ראש הממשלה ושר האוצר שלו הינן הרות אסון; במאמר זה אעסוק באחד האספקטים: 'מצב מערכת הבריאות בישראל 2012 ' ובו אציע פתרון לפי הגישה הסוציאל-דמוקרטית, שאנו אנשי מפלגת העבודה בראשותה של היו"ר
שלי יחימוביץ' עשויים להצביע בעדו.
מצב בתי החולים ברחבי המדינה ובכלל זאת 'דלותה' של מערכת הרפואה הציבורית, שמחד-גיסא התפתחה בקצב שאין להתבייש בו בהשוואה לעולם המערבי, ומאידך-גיסא חוסר המשאבים, המחסור במיטות אשפוז בבתי החולים, התפתחות 'רפואה לעשירים' לעומת הרפואה למעמד הביניים ושכבות המצוקה צובעת את פני החברה הישראלית בגוונים זועקים המצביעים על חוסר שוויון, הפליה והשתמטות המדינה מאחריותה כלפי אלו שידם אינה משגת מימון רפואי כפי שהאליטות בעם מסוגלות להשיג.
הדילמה האתית העולה מהצורך בקיצוב והגבלת ההוצאה לבריאות, מחייבת מציאת האיזון הנכון בין שיקולים קליניים, שיקולים כלכליים, וסולידריות חברתית. רק דיאלוג בקרב אנשי מערכת הבריאות ובינם לבין האוכלוסיה יאפשר את השגת שיווי המשקל המיטבי.
התערבות פעילה הגישה לתפיסתי לפיה הפתרון לבעיית הפער הגדל בין יכולות הידע הרפואי והאפשרות לממן יכולות אלו לכל היא הגישה הסוציאל-דמוקרטית, שלפיה מובטח סל שירותי בריאות מוגדר במימון ציבורי הניתן לכלל האוכלוסיה . תפיסת עולם זו דוגלת במתן פִּתרון ציבורי על-ידי התערבות פעילה של המדינה במערכת הבריאות כאמצעי להבטיח ביטחון חברתי וכלכלי לכלל האוכלוסיה בתחומי הרפואה, החינוך , הדיור, התעסוקה וההכנסה.. לפי תפיסה זו מודגשים לא רק השִוויון בהזדמנויות, אלא גם השִוויון בתוצאות, תוך הבטחת זכאות אוניברסאלית לסל מוגדר של שירותי בריאות. ברוב מדינות המערב, כמו גם בישראל, רווחת התפיסה הציבורית, סוציאל-דמוקרטית.
הגדרת סל בריאות של שירותי בריאות המהווה רק חלק מכלל היכולות, אך סל ציבורי זה ניתן לכלל האוכלוסיה בהתאם לצורכי הבריאות של כל פרט ולא על-פי האמצעים הכלכליים העומדים לרשותו. עקרונות חוק ביטוח בריאות ממלכתי שחוקק בישראל בשנת 1994 הביאו לידי ביטוי את תפיסת העולם האידיאולוגית הסוציאל-דמוקרטית; החוק המבוסס על עקרונות הצד, השִוויון והסולידריות החברתית, אמור להבטיח מתן טיפול רפואי לכלל התושבים על-ידי קופות החולים על-פי סל שירותים מוגדר, הממומן ציבורית. קיימת הפרדה בין התשלום (מס בריאות ומס הכנסה) הנגזר מגובה ההכנסה, לבין הזכות לקבלת שירות רפואי. עקרונות אלו קיימים ברוב רובן של מדינות המערב.
העיקרון המוביל את רוב רובן של מערכות הבריאות במערב הוא הצורך להגדיר סל שירותים ציבורי מסוים לכלל האוכלוסיה, על בסיס האמצעים העומדים לרשות הכלכלה המקומית בכל מדינה. הצורך הדחוף, לאור המציאות העגומה שמערכת הבריאות הציבורית בישראל נמצאת בו היום, מחייב התמודדות עם הפער שבין הצרכים והיכולות. רק התפיסה הסוציאל-דמוקרטית עשויה להציע דרכי התמודדות עם הפער הזה; כאמור לדידה התפיסה הסוציאל-דמוקרטית רואה בבריאות זכות יסוד של האזרחים ומחייבת קידום שוויוניות, סולידריות ומעורבות פעילה של המדינה, ולא מותירה למנגנון השוק ולתחרות, ולהתוות את הפעילות הכלכלית גם של מערכת הבריאות.
לעומתה הנוהג שהלך והשתרש בשנים האחרונות ואף העמיק את הפערים בחברה הישראלית וזאת לפי קווי המדיניות של ממשלות הליכוד בעיקר; לפיה יש ליתן סיכוי והזדמנות שווה לכל אדם לממש את כישוריו, ולהסתייע ביכולותיו וברכושו על-פי בחירתו. הגישה הזו בה המדינה מצמצמת את מעורבותה למינימום ההכרחי, ופורשת רשת ביטחון אחרונה להגנה על פרטים שאינם מסוגלים להשיג טיפול רפואי מזערי בכוחות עצמם - תפיסת עולם זו, שלמעשה קיימת היום אם בסתר ואם בנגלה, שוללת זכאות אוניברסלית לשירותי הבריאות ומעדיפה גישה בררנית, סלקטיבית של תמיכה בחלשים.
השאלה האם לאשפז חולה ולטפל בו בתרופות 'יקרות' או 'זולות' איננה רק רפואית, כי אם גם כלכלית. השיקולים הכלכליים הלכו ונעשו כבדי משקל במערכת הבריאות ובכך עולות דילמות אתיות בפני הרופאים. כיצד ניתן לשמור על האיזון בין הקוד הקליני והכלכלי? מהי מחויבות הרופא לאִרגון לעומת חובתו לחולה? עד כמה ניתן להתיר את ההתערבות בעשייה הרפואית? האם לגיטימי לאסור מתן תרופה 'יקרה' או אולי רק להביא את מחירה ולהציג חלופות לרופא? התשובות לשאלות אלו לאור מצב מערכת הבריאות בימינו אינן פשוטות, והן שבות ועולות וכל פעם ביתר שאת ו/או בסיטואציות טראגיות.
אשר על כן יש להעלות ובדחיפות על סדר היום הציבורי שיח אמיתי וענייני בקרב אנשי המקצוע במקביל לשיח ציבורי רחב, על-מנת להגיע לאיזון המיטבי שבין איכות קלינית, סולידריות חברתית ויעילות כלכלית בבריאות .
