גוש קטיף באיום תמידי

לבי לבי לתושבי שדרות, ואין צורך בדמיון רב כדי להבין, שמצב בו אינך יודע, מתי והיכן ייפול עליך ועל ילדיך הטיל, וגם בבית אינך מוגן - שמצב כזה הוא בלתי נסבל. הלא בהפצצות האוויריות הגרועות ביותר במלחמות שאנחנו מכירים, הושמעו צפירות אזעקה ולציבור ניתנו כמה דקות לחפש מחסה. והיו מקלטים ושקי חול ומרחבים מוגנים. כאן - כלום!

ובכל זאת, אי אפשר להחשות עוד נוכח האפליה הנוראה בין דם לדם, בין פחד לפחד, בין סכנה לסכנה, בין קרבן לקרבן. כל הארץ רועשת נוכח הסבל שלא אנשי שדרות - הרמטכ"ל מגיע, שר הביטחון מבקר, מנכ"ל ראש הממשלה, ומי לא? ושופכים כסף על שדרות - פטור ממסים, העדפות מכל סוג ומין, רק שלא יעזבו, והתקשורת מלטפת ומפנקת. אינני מקנא, ועיני אינה צרה. להיפך, כל לטיפה, כל עידוד ואימוץ ידים מגיע להם. אך הביטו נא וראו, איך מתייחס השלטון, ולצערי גם מרבית העם, לבני אותו העם שמצוקתם גדולה פי כמה - וכוונתי לציבור המופלה ועתה גם המאויים והנרדף על-ידי ממשלתו, הקרוי "מתנחלים".

הסבל של שדרות הוא טרי יחסית. גוש קטיף נתון להפגזות זה שנים. כנראה כבר נפל עליהם הפצמ"ר ה-5000, ופצמ"רים, כמו טילים, נופלים ללא אזהרה ואזעקה, ביום ובלילה, וגם הבית אינו מספק הגנה מפניהם.

והבן החורג מגוש קטיף סובל כל השנים ממכה נוספת, שבני שדרות פטורים ממנה: התקפות רצחניות על התחבורה. בני גוש קטיף אינם יכולים להגיע הביתה או לנסוע החוצה מבלי לעבור רולטה רוסית של ירי ומטעני נפץ, ויעידו ילדי משפחת כהן, קטועי הרגלים, ויעיד דוד חתואל, ששיכל את אשתו ההרה ואת ארבעת ילדיו.

ואם לא די בכך, חיים אנשי גוש קטיף תחת איום תמידי של חדירה ליישוביהם לשם רצח, כפי שאכן כבר קרה כמה פעמים. אלא, שדמם כנראה פחות אדום. לא רק שאין פוטרים אותם ממס הכנסה - גם הפטור הקטן שנהנו ממנו נשלל מהם, ובמקום לעודדם להחזיק מעמד במקומותיהם - גזרו עליהם גזירת חורבן וגירוש, ולפי הצעת חוק מיוחדת - מי מהם שיעז להישאר בביתו ביום הגירוש, דינו 3 שנות מאסר, ואם נשקו יהיה עמו - חמש שנים. וכל הרכוש שישאיר במקום באותו היום, יוחרם על-ידי הממשלה. וגם זאת: כל ארבע השנים האלה הצבא לא נשלח לתפוס שטחים כדי להוציא את הגוש מטווח הפצ'מרים. בגוש קטיף מתייחסים לפצ"מרים כמו למכת שמים, בשדרות חצי הצבא הולך עד ג'בליה, כדי להרחיק את הקסאמים.

לא, תושבי שדרות אינם צבור מופלה לטובה. הם מקבלים את מה שמגיע להם, ולוואי שהפוליטיקאים השקרנים יקיימו את כל ההבטחות שהבטיחו להם. תושבי גוש קטיף הם המופלים לרעה, וכמו כל הקרויים "מתנחלים" - הם סוג ב', בנים חורגים.

אני קורא בעתון, שיש בשדרות רצון לעזוב, ובינתים שולחים את הילדים אל מחוץ לעיר. זה בסדר גמור. אם גם ביטחון חיים סביר, מינימלי, הממשלה אינה מסוגלת לספק - מה נותר לאזרח לעשות? ובכל זאת עובדה היא, שהציבור בגוש קטיף לא עזב ואף לא איים בעזיבה, ולהיפך - ככל שגבר גשם הפצמ"רים נוספו עוד ועוד מתנחלים, ודווקא במקומות המסוכנים והמאויימים ביותר כמו נצרים, כפר דרום ומורג. ובכ'ז, כמו בסדום - דווקא אותם הועיד דיקטטור עריץ להיות מגורשים ראשונים. אם תושבי שדרות מגיבים כאנשים נורמליים, אנשי גוש קטיף מתנהגים למעלה מטבע אנוש. לו נהגו כך אנשי שדרות - היו מקימים להם אנדרטאות.

אז מה? המתנחלים הם מגזע אחר? מזן אנושי שונה? הם אינם יודעים הלם וחרדות? ילדיהם אינם זקוקים לפסיכולוגים?

אינני יודע. אבל עובדה היא, שכל ארבע השנים האלה לא שמענו על זה, ואינני ידוע, מה יותר ראוי להערצה - שהם וילדיהם סופרמנים, או שהם סובלים בדיוק ככל בן אנוש אחר, אך כובשים את הכאב בקירבם, פוחדים כמו כולם - אך מתגברים על הפחד, ובעיקר - לא מפגינים כלפי חוץ חולשות וצער קורע לב, כדי לשמור על המוראל.

לא, עם המתנחלים ועם אשקלון, עם גוש קטיף ועם שדרות - עם אחד הם, ובמקרים רבים בני אותן המשפחות. כל ההבדל ביניהם הוא בהרגשת השליחות, בתחושתם של כל אשה, איש וילד בגוש - שהוא חייל בחזית הלחימה על ארץ ישראל.

ראש ממשלה שפוי, שלא יצא מדעתו, היה עושה הכל כדי להדביק את כל הנגב והדרום ברוחם של אנשי גוש קטיף, נוטע גם בשדרות את תחושת השליחות, את היותם יושבים ושומרים על הספר ומעלה בפניהם על נס את התנהגותם ואורח חייהם של אנשי גוש קטיף כמופת לחיקוי.

היש תופעה יותר מופרעת מזו שבאמצע הלחימה נגד אויב ישליך מנהיג אל פח האשפה את המופת הציוני, האזרחי והאנושי הזה, ואפילו ינסה לעוקרו משורש?

"הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק, ומתוק למר", קונן הנביא ישעיהו, וניבא למי שהופך כל ערך ומשבש כל קנה מידה סוף מר, שאינני רוצה לחזור עליו כאן.

והכתובת היא על הקיר, כלומר - על מסך הטלוויזיה. הלא שרון, חוותו וחצרו טוענים שהקרבתם של חלוצי וגבורי גוש קטיף תביא רגיעה על שדרות, ומה קרה באמת? מאז עלתה על הפרק תוכנית "ההינתקות", ההתקפות על שדרות ועל כל הנגב המערבי רק גברו, והביאו למשבר הזה.

ובמסך הקטן הראו שכונה חדשה הנבנית באשקלון וסיפרו תוך ליקוק שפתיים מרוב סיפוק ונחת, שכבר יש מאה משפחות מן הרצועה המבקשות לרכוש או לבנות בתים בשכונה הזאת. אולם גם אנשים משדרות מבקשים לרכוש בתים באשקלון. סרטן ההינתקות אינו נעצר על הקו הירוק! בשדרות אפילו אומרים - תנו גם לנו פיצויים, ונברח!

אך לסיפור הזה יש עוד המשך. המסך הקטן עובר לפתע לעוד שכונה בדרום אשקלון, והמראיין שומע מן התושבים שגם הם מתכוננים לברוח, כן - לברוח מאשקלון! מפני שנודע שהחמאס מפתח טיל שטווחו לא עשרה, כי אם 20 קילומטר, וזה כבר מגיע לאשקלון. וכך, כל מי שעדיין יודע להבחין בין רע לטוב, ובין חושך לאור - עיניו רואות, לאן מוביל ההגיון העקום והמוסר הרקוב של "ההינתקות"- מנוה דקלים לשדרות ומשם לאשקלון. ומה המרחק משם לאשדוד? "למרכז הארץ" מבקשים תלמידיו החדשים של שרון החדש לברוח, אל ראש הגשר האחרון ששמו תל אביב? שהרי כל הצפון, עד חדרה, כבר מכוסה בטילים של נסראללה, פרי נסיגה מבוהלת, חד-צדדית, אחרת.

ואם לבריחה אין סוף, מי שגורל המדינה הזאת יקר לו, מי שנשבע "שנית מצדה לא תיפול", קו החזית שלו, הקדמי וגם האחרון, הוא גוש קטיף. רק משם ניתן להבטיח את קיומם של שדרות ואשקלון, ואח'כ אשדוד וגם תל אביב, שבמונחים של מדינה נורמלית היא קרובה-קרובה.

את מגיפת ההתקפלות השרונית ניתן לעצור - רק משם.

אני מתפלא, מדוע אנשי גוש קטיף טרם חילקו כרוזים בשדרות, באופקים, בנתיבות ובאשקלון עם אמירות פשוטות ונוקבות:

אלף: את 5,000 הפצ'מרים שנפלו עלינו, אנחנו חטפנו במקומכם, ואחרי שנגורש, חלילה, הם יפלו עליכם.

עיזרו לנו, ועזרתם גם לעצמכם!

בית: הסתכלו בסטטיסטיקה. כמה קרבנות נפלו בחדשים שלפני פרסום תכנית ההינתקות? מעט מאד, עד כדי כך, שכבר חשבו שהטרור הוכה. מתי קפץ גרף האבידות? מתי התחדשו מעשי הטרור והגיעו לשיא? רק לאחר שנודע להם ששרון מוחק התנחלויות, מסלק את הצבא, ובורח. למן הרגע הזה, המחבלים שהיו מוכים, חבולים ונמוכי רוח, וכבר איבדו את התקווה - קיבלו זריקת החייאה. שרון הוא שהקים אותם על רגליהם, והקורבן הראשי היא העיר שדרות.

ההינתקות היא שרצחה את שני הילדים הקטנים, ההינתקות מנתקת את תושבי שדרות מעירם. ואם חלילה תתבצע, וגוש קטיף יהפוך לתל חרבות, או לקזינו - כפי שטוענים שהאדון וייסגלס מתכנן - הנגב המערבי ואשקלון יחליפו את גוש קטיף כשדה קרב. מפני שהתיאבון בא עם האוכל, והנמר הפלסטיני הטרוריסטי הריח דם, והוא לא ירפה מטרפו, ואת הטרף הזה הוא כבר יוכל למצוא רק מאחורי הקו הירוק.

הגיע הזמן לתושבי הגוש להסביר לאנשי הנגב והדרום, כי קיומם שלהם תלוי בנוכחות היהודית בחוף עזה ולקרוא להם להשתתף במאבק לחלץ 21 יישובים יהודים מציפורני החורבן כדרך היחידה להציל - גם את עצמם.