על חשיבות מצוות השבת אבידה: סיפור ולקחו

פרשת השבוע, פרשת "כי תצא" כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה, 74 מצוות (27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה). אחת מהן היא מצוות השבת אבידה. לטענתנו, עצם עובדת היותה "מצווה כפולה" דהיינו: פעם אחת מופיעה היא כמצוות עשה (חיוב השבת אבידת ישראל) ופעם נוספת מופיעה היא כמצוות לא תעשה (איסור העלמת עין מאבידת ישראל), שנאמר: "לא תראה את שור אחיך...והתעלמת מהם!. השב תשיבם לאחיך...וכן תעשה לכל אבידת אחיך...לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב, א'- ג'). כמו-כן, מעצם העובדה שתורתנו הקדושה כופלת את השורש ש.ו.ב. בביטוי "השב תשיבם", הרי ישנה כאן הוכחה בעליל לחשיבותה האדירה של "מצווה חברתית" הלזו.

חז"ל הפליגו במימדי עוצמתה של מצווה חשובה זו בקובעם שחובה על האדם המוצא להשיב את "אבידת אחיו" אפילו "מאה פעמים", כלומר: פעמים רבות ואף הקב"ה "מעורב" בכל תהליך השבת האבידה כמאמרם: "אמר ר' יוחנן: שלושה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום (לשבח): על רווק הדר בכרך ואינו חוטא ועל המחזיר אבידה לבעליה ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה" (פסחים קי"ג). זאת ועוד. סיפורים רבים נקשרו מסביב למצווה זו וניתן למוצאם בכל יצירה ספרותית כשעיקר מגמתם ותכליתם: לימוד מעשי ויישומי איך וניתן לקיים מצווה זו ו"מכל הלב", ופעמים, גם במחיר הפסד הזדמנות להרוויח ולהתעשר "על חשבון הזולת" והסיפור שיובא להלן מוכיח זאת ומעשה שהיה כך היה:

בעיר הנמל הרוסית לנינגרד היו בתי מרזח רבים וקטנים שאליהם היו מגיעים מידי פעם מלחי וספני ים מהולנד ואחד מהם היה בבעלותה של אשה יהודייה ענייה, הגונה וישרת דרך. יום אחד, האשה מצאה שקית עור חומה מלאה רובלים (=מטבעות כסף) כשהיא סגורה וחתומה בחותמת מיוחדת (כמנהג הימים ההם). היא לקחה את השקית והחביאה אותה בארון הכספים.

שבע שנים חלפו ואיש לא בא לחפש/לדרוש את השקית. האשה "עמדה בניסיון" הקשה שלא להשתמש במטבעות הכסף על-אף עונייה. ערב אחד מספר ספנים הולנדיים נכנסו לבית המרזח הלזה כדי לשתות ולשוחח ולפתע האשה שמעה את חד הספנים אומר: "ביקרתי פה פעם אחת בלבד והביקור עלה לי בהרבה כסף, בשבע מאות רובל". ללא כל שהיות נוספות, האשה התערבה בשיחתם ושאלה: "האם אדוני זוכר באיזו צבע הייתה שקית הכסף והאם השקית הייתה חתומה?". "בוודאי" - השיב הספן - "השקית הייתה בצבע חום וחתומה בחותמת התלויה על שרשרת שעוני". "ובכן" - אמרה האשה למלח הנדהם והלא מאמין - "עכשיו תוכל לקבל את מה שאיבדת". היא קמה ממקומה. ניגשה אל הארון. הוציאה את השקית ומסרה אותה לספן ההולנדי כשהיא עדיין סגורה וחתומה בחותמת המתאימה.