המופע נערך ובוצע בבימויים וניצוחם של האלופים אברהם אדן - ברן - וכן
אריאל שרון - השחקנים במופע ההתאבדות הגדול והמרהיב: צנחני גדוד 890 ושריונאי גדוד 100 שנשלחו לחלצם ממרחבי החווה.
הימים המתארים את קדם מופע ההתאבדות הענק המלווה בפירוטכניקה מרהיבה של כל כלי משחית אפשרי- טילים, טנקים, תותחים, מרגמות , כלי ירייה כבדים, מקלעים כבדים וקלים וכן תתי מקלע מסוג קלצניקוב, לקוחים מהספר "מראה סדוקה" - סיפור מופע ההתאבדות יובא לקראת יום כיפור.
יום ראשון ה-14 באוקטובר
בליל השבת התכנסנו בחניון לילה גדודי ונקראנו לשיחה עם אהוד המג"ד. נאמר לנו שבשיחה יובהר לנו סוף סוף מה מהות מעשינו באזור ולאיזה כוח מלחמתי נצטרף. המג"ד החל בסקירה קצרה על מיקומנו ועל מיקום המצרים בשטחים שמולנו. לא עברו דקות ספורות וירד עלינו מטח פגזים שבנס לא השבית את שמחת מעורבותנו העתידית במלחמה. התברר שקריאות ה"זאב זאב" היו מדויקות ונפלנו כנראה לטיווח אש של אחת מחוליות הקומנדו המצריות שהסתובבו באזור. מיד התפזרנו לטנקים, התנענו מנועים ונערכנו במערך קרבי כנגד האויב הנסתר, תוך כדי תנועה צפונה. התמקמנו שנית בחניון לילה גדודי.
הלילה עבר ללא אירועים נוספים, ולאחר שגרת הבוקר שגיבשנו לעצמנו, חיכינו בתוך הכלים להוראות, מחשש לירי נוסף.
לקראת השעה שמונה הגיעה פקודת הדרך המיוחלת - עמדנו להיכנס למגע עם המצרים. התפרסנו במהירות על הגבעות המשקיפות אל המרחב המישורי העצום הפונה לכיוון התעלה, וניסיתי להתמקם בצורה הטובה ביותר על קפל הקרקע העילי. במיוחד הקפדתי למצוא את זווית הראייה האופטימאלית דרך הפריסקופים, כדי שלא אחמיץ שום רגע מהקרב הממשמש ובא.
לאחר שסיימתי להתמקם, דוממתי מנוע ושמרנו על דממת אלחוט. לשיחות בינינו השתמשנו ברשת הטנק הפנימית בלבד. הצתי סיגריה - ואני יודע שכל טנקיסט הקורא זאת עכשיו מזדעזע בוודאי, אולם מה לעשות חבר'ה, זאת הייתה דרכי להתמודד עם מה שעברתי, וזה היה נוסח תפילותי לאלוהי. בשלב זה, בעודנו בהמתנה לבאות, ביקש ממני חיים סיגריה והעברתי לו חפיסת אסקוט מהמצבור שהכנתי. אלי עדיין היה עסוק בקריאה מעמיקה באחד מספרי הקודש שנשא בכליו ואילו נסים התרכז בכתיבת הגלויות.
בעת שעישנתי את הסיגריה השלישית שלי הבחנתי במחזה שנראה לקוח היישר מסרט מלחמה הוליוודי. תמרות אבק שהתנשאו קילומטרים ספורים מאיתנו, החלו להתקדם לכיווננו, ושאונם העמום של הכלים המשוריינים היווה פס קול הולם. לא חיכינו לקבל אישור על כך שמתקפה מצרית זה עתה החלה. מיד התנעתי את הטנק וצודדנו את הצריח לכיוון המישור, נסים הטעין פגז בקנה ואלי ניסה לצוד מטרה בין ענני האבק שלפנינו. הרגשתי שרטט בלתי מוסבר עובר בכל גופי, תחושת התעלות, כאילו אני עומד בפני ביצוע אחת המשימות המקודשות ביותר על פני האדמה.
קולות המלחמה כאילו זרקו אותי אלפיים שנה אחורה והציבו אותי מול צבאות פרעה ביציאת מצרים. סוס ורוכבו טבע בים, מעיד המספר המקראי, ודימיתי אותנו למצביאי העברים שיצאו ממצרים ועמדו לחזות בכל רגע בטביעת האויב בים. פגז שנחת ליד הטנק העיר אותי מהזיותי והחזירני למציאות לא פחות הזויה. מאות טנקים מצריים בליווי כוחות משוריינים הסתערו עלינו בחמת זעם תוך כדי ירי ללא מטרה. העובדה שההסתערות לוותה בירי לא מכוון הפתיעה אותנו, אולם מיהרנו להתאושש ממהלומת האש שניחתה עלינו והשתתפנו בחגיגת הצליפה, הכתישה וההרג.
שיטת העבודה שלנו הייתה פשוטה מאוד ופעלנו כמעט אוטומטית. חיים כיוון את הצריח לכיוון אחת המטרות המסתערות, אלי ירה ופגע כמעט תמיד בפעם הראשונה. נסים היה מוכן מידית עם פגז לטעינה, ואילו אני בין שאיפה לנשיפת עשן הסיגריה, התרעתי על שיפור עמדה או החלפת עמדה בהתאם למצב בשטח. התחמקתי מטילי נ"ט שנורו עלינו ובעיקר דיווחתי על פגיעות. הקרב נמשך בעצלתיים עד הצהריים, וכשהחליטו המצרים שדי להם במשחק "אני הברווז - אתה הציד", עשו אחורה פנה לעבר מאחזיהם בתעלה. ברשת התקבלה הוראה להפסיק אש ולהישאר במקומנו, תוך איסור מוחלט לרדוף אחריהם.
מפויחים ועייפים משעות הלחימה נשארנו בעמדותינו, ולקראת אחר-הצהריים קיבלנו הוראה לרדת מהעמדות ולהתכנס בתנועה גדודית לחניון לילה סמוך לבלוזה. שם עברו בינינו החוליות הטכניות שהחזירו את הטנקים לכשירות ותידלקו אותם. בעת שהשלמנו את החימוש הסתבר לנו שהצלחנו לירות כמעט את כל פגזי הטנק. מעט אחר כך הגיעו אנשי השק"ם שהעניקו לנו הפעם גם מלאי נכבד של לבנים וגרביים ואף חבילות שי מאזרחים. היה מרגש מאוד לקרוא מכתבי ילדים שביקשו מאיתנו לשמור על עצמנו ושנחזור הביתה בשלום. סקרן אותי לדעת האם מכתבים כאלה מגיעים גם לידי הגנרלים שלנו, ומה התייחסותם כלפיהם.
הלילה הביא עמו את התרגולת הרגילה: חיים, תוך עישון זיטאן במיאוס בולט, ואני, טיפלנו בקפה, בלוף ובסרדינים. ואילו אלי ונסים היו מרוכזים בשיחת נפש עם אלוהים. חיים ואני הרגשנו שבשיחותיהם הם מזכירים גם אותנו כך שקיווינו שאולי, בכל זאת, יצליחו לעורר בו סימפטיה כלשהי כלפינו.
במהלך הארוחה דנו בשמועה החדשה שרצה בשטח, לפיה החיילים המצרים סוממו על-ידי מפקדיהם, שחששו שמקרה מלחמת ששת הימים יחזור על עצמו (אז ברחו החיילים על נפשם). השמועה, שהופצה כנראה על-ידי לוחמינו האמיצים שבילו במפקדות טסה ובלוזה, נראתה הגיונית לאור הלחימה המצרית במהלך היום, אך התקשיתי להאמין לה. לא יכולנו לחזות כמה מהר תופרך השמועה וניווכח כי היה זה אירוע חד-פעמי מבחינת המצרים.
יום שני ה-15 באוקטובר
בוקרו של יום שני מצא אותנו שוב עסוקים בניסיון לחבור לאחד הכוחות בשטח. הקרב מאתמול הפך לזיכרון עמום והתמקמנו סמוך לבלוזה בציפייה להוראות. האזור, שהיה כה מוכר לי מתפקידי בסדיר כמשק מבצעים במפקדת החטיבה, נראה כאילו מהומת אלוהים עברה עליו. צירי התנועה שהובילו לבלוזה היו פקוקים כמעט לחלוטין והזכירו את תל אביב בימים גשומים, לאחר שמערכת הרמזורים השתגעה. לו רק ניחשו המצרים שזה המצב באזור.. די היה בשליחת שניים שלושה מטוסים לניקוי הצירים מכלי רכב וחיילים.
בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת הבחנו במרחק מטרים ספורים מהציר, במצבור גלילים ענק. חלקם היו מחוברים זה לזה אולם חלקם הגדול יותר היו פזורים אקראית בשטח. לא ידענו מה זה הדבר המשונה והעצום הזה, עד שבהמשך היום לחשו באוזנינו כי זה הגשר שעליו אמורים לחצות הכוחות המשוריינים את התעלה. שיערתי שהגשר יפעל כפי שפעלה התוכנית עתיקת היומין להבעיר את התעלה אם אי פעם ינסו המצרים לחצותה.
לפתע שמעתי זעקות רמות וקללות בעברית ובערבית. פניתי לכיוון המהומה וראיתי שבויים מצרים מורדים משתי משאיות ריו, בעוד חיילים שלנו מכים אותם מכות נמרצות. חיים ואני קפצנו מיד מהטנק ורצנו לכיוון המשאיות. הבחנו בכמה עשרות חיילים מצרים מאובקים, מטונפים, יחפים וללא חגורות למכנסיהם. הם נראו מבועתים והבעת פניהם הזכירה חיה שזה עתה ניצודה. שפתיהם הבקועות העידו שמים לא הגיעו לפיהם זה שעות ארוכות. סביב השבויים הסתובבו חמישה ש"ג שאיימו עליהם בנשקים שלופים והכו אותם מדי פעם באלות בליווי בעיטות וקללות עסיסיות.
ניגשנו מיד לש"ג והרחקנו אותם בתקיפות מהשבויים תוך שאיימנו שאם לא יפסיקו להתעלל בהם נדאג לבוא איתם בחשבון. הורדנו ג'ריקנים מלאי מים מהמשאיות ומג'יפים של המפקדה שחנו באזור, והעברנו בין השבויים. אחר כך ניסינו להרגיע את השבויים בשפת סימנים ולהגיד להם שלא ידאגו. מגובים על-ידי מרבית חיילי המפקדה במקום, הזהרנו פעם נוספת את השומרים שלא יתעללו בהם, וחזרנו לטנק.
היה זה המאורע המסעיר ביותר שעבר עלינו באותו יום, וגם הפעם לא ידענו כמה יחסר לנו יום שקט וחסר מעש כמו זה שעברנו היום.
יום שלישי ה-16 באוקטובר
ביום שלישי קיבלנו הוראה לנוע דרומה לכיוון טסה. הבנו מהדיבורים ברשת שכוחותינו נמצאים כבר מעבר לתעלה, במצרים, וכי גם אנחנו אמורים לחצות את התעלה במהלך היום. כל הסימנים בשטח הראו שנחבור סוף סוף לכוחות הלוחמים. במהלך היום שוחחנו בינינו והגענו להסכמה פה אחד שטוב שאנו נכנסים בהדרגתיות למהלך העניינים, עובדה המאפשרת לנו לרענן את כישורינו המקצועיים.
התמקמנו לקראת שעות הצהריים על יד טסה וחיכינו בדריכות לפקודה לצלוח את התעלה..
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
