למקרא הדוח של הסניגוריה הציבורית על התנאים בהם מוחזקים אסירים בהפרדה, עולה קודם כל תחושה של בושה עמוקה. בושה בעצם היותנו ישראלים. בושה על כך שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מסוגלת להתייחס לבני אדם כאל חיות, ואולי גרוע מכך. בושה על כך שמעצמה טכנולוגית כולאת אסירים כאילו אנו חיים בתקופת האבן.
אסירים בהפרדה אינם למד-ווניקים, זה ברור. מדובר באנשים שהורשעו, בדרך כלל בעבירות חמורות, ואשר מסיבות של ביטחון או בטיחות מוחזקים בנפרד מיתר חבריהם (לעיתים לבדם ולעיתים בזוגות). אבל הם עדיין בני אדם, והעובדה שחטאו ונענשו - אינה מתירה לאיש, ודאי לא למדינה, לנהוג בהם בצורה אכזרית. יש מספיק עונשים גם בין כותלי הכלא, ולא צריך להוסיף עליהם תאים מטונפים ומוכי מקקים, העדר פרטיות בעת עשיית הצרכים, בתי שימוש שאינם אלא חור ברצפה, אור הדולק 24 שעות ביממה מחד והעדר אור שמש מאידך, ועוד כהנה וכהנה כפי שמלמד הדוח.
חשוב לזכור, שאת הדוח כתבה הסניגוריה הציבורית: גוף ממלכתי הפועל במסגרת משרד המשפטים. אין מדובר בעורכי דין תאבי פרסום או בגוף המחפש להכפיש את ישראל, אלא במי שהתגייסו מתוך תחושת שליחות אמיתית לסייע לנמצאים בשפל המדרגה של החברה הישראלית. הדוח נכתב על סמך עדויות ראייה מתמשכות ולא על בסיס טענות נקודתיות, ומחבריו אף מתארים יותר מפעם אחת כיצד הליקויים חוזרים על עצמם.
אשמים רבים
הרבה אשמים יש במצב הנורא המתואר בדוח, ולכן יש גם הרבה כתובות למי שחייבים לנקוט פעולה: שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים, המחוקק וגם אנחנו כחברה. אך נראה שאחריות מיוחדת יש להטיל על בתי המשפט. 97% מהבקשות להארכת ההחזקה בהפרדה מתקבלות, ו-94% מההארכות הן לתקופה המירבית הקבועה בחוק. צרפו לכך את העובדה שבמחצית מן המקרים האסירים אינם מיוצגים בעוד את המדינה מייצג לפחות עורך דין אחד, ותגיעו למסקנה שבתי המשפט הם חותמת גומי לבקשותיה של המדינה.
דומה שהאסירים לא ממש מעניינים את השופטים, שכן אחרת לא ניתן להסביר את הנתון המדהים הזה. אם בהרשעות מדובר לשיטת הנהלת בתי המשפט על 70%, הרי שכאן מדובר על כמעט 100%. האם המדינה תמיד צודקת? האם ההפרדה באמת ננקטת כאמצעי האחרון שאין בלתו? האם בכל המקרים היא חייבת להימשך כמה שיותר? ההיגיון מחייב שהתשובות לשאלות הללו חייבות להיות שליליות; זה פשוט לא סביר אחרת. אבל בתי המשפט נותנים למדינה את כל מבוקשה.
השופטים חייבים ליטול על עצמם במידה מסוימת את תפקידם של הסניגורים, ודאי כאשר האסירים אינם מיוצגים. הם חייבים לדרוש מן המדינה הסברים פרטניים, הם חייבים לבדוק כל מקרה לגופו, הם חייבים לברר מדוע מתבקשת דווקא התקופה הספציפית, הם חייבים להוציא את תיקו של האסיר ולבחון את כל הנתונים הנוגעים אליו ובמיוחד את משך הזמן בו הוא נמצא בהפרדה, הם חייבים לקבל מידע על התנאים בהם מוחזק האסיר. אחרי כל אלו, הם חייבים לאזן בין צורכי הביטחון והבטיחות של המדינה והאסירים לבין זכויות האדם של האסירים.
בתי המשפט הפנימו היטב בשנים האחרונות את מצות המחוקק לבחון האם ניתן להשיג בחלופת מעצר את מה שהיה נהוג להשיג במעצר עד תום ההליכים. כעת עליהם להמשיך באותו קו ולבחון בכל מקרה האם יש צורך בהפרדה בכלל, האם ניתן להשיג את אותה תוצאה בחלופה אחרת והאם התקופה המתבקשת היא הכרחית.
שינויים יסודיים בנושא ההפרדה יצריכו זמן ומשאבים: חקיקה, בניית מתקנים, שיפוץ תאים, התקנת ציוד. השינויים הללו חיוניים ויש לקוות שהסניגוריה הציבורית לא תרפה עד שייעשו. ועד אז, השופטים הם אלו שצריכים למנוע מצב בו נתבייש בעצם היותנו ישראלים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
