ניצבים: חידוש הברית בין ישראל לה'

הִתְיַצְבּוּת

הָעָם נִצַּב בִּפְנֵי ה' אֱלֹהָיו
כֹּל הָעָם כֻּלּוֹ נִצַּב בַהֲמוֹנָיו
שֶׁיְּזַכֶּנוּ בָאָרֶץ בְּחַיֵי שָׁלוֹם
וְכִי זוֹ תְּפִלָתוֹ לָאֵל יוֹם יוֹם
לֹא יִטּוֹר וְיִקּוֹם וְלֹא יַהֲלוֹם
וְאֶת הַגֵּר לֹא לִשְׂטוֹם

וְהִנֶּה מְהִינִים שׁוֹחֲרֵי תּוֹרָה
לְהָפֵר מִשְׁפָּט וּלְעַמֵּם אוֹרָהּ
שָכְחוּ סִבְלֶנוּ בְּקֶרֶב גּוֹיִים
שָׁכְחוּ אֵיך עִנּוּנוּ הַמִּצְרִים
וְאֵיךְ מֹשֶׁה אֶת קַרְנֶנוּ הֵרִים
הֲמִנִּרְדָּף נְהֵא לְרוֹדְפִים

נִזְכּוֹר הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ אָז
אֵין בִּלְתָּהּ וִיקָרָה לָנוּ מִפָּז
נִתֵּן לְמָגִנֶּנוּ מְלָאכְתוֹ לַעֲשׂוֹת
הוּא יֵדַע לְשַׁלֵּם וְגָם לִגְבּוֹת
עַל מַעֲשֵׂה רֶשַׁע לֹא לְכַסּוֹת
וּמִשְׁפָּט צֶדֶק לְמַצּוֹת

הברית בסוף המסעות

בהגיע העם לירדן ירחו ומשה מגיע אל יומו האחרון מצא את העם לא ערוך ולא מוכן דיו להיכנס לארץ ולהלחם עליה לְרִשְׁתָּהּ. לכן משה קרא לראשי העם לזקניהם לנשות ישראל ולשוטריו לטף ולגר הנמצא במחנה ישראל, גם את העני והעשיר ואת חוטב העצים ושואֵב המים, להתייצב בפניו כדי לאמר להם את שיח לבו כך: לְעָבְרְךָ בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' כרת עמך היום (כט/יא) הברית הזאת נועדה : למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים (כט/יב) .

כאמור העם נמצא על פתח הכניסה לארץ ועליו להיערך לכניסה זו בהיותו מוכן וחזק באמונתו באלהיו, כי אם לא כן הוא לא יצליח לשרוד את המלחמות הצפויות לו. לכן כל שמתבקש העם הוא לזכור את הברית , פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם פו יש בכם שרש פרה ראש לענה..(כט/יז) כי הסטייה מן האמונה והמרתה באמונה של אחרים, שוב לא תאפשר לעם לשרוד כעם ישראל כעם האלהים אשר בו בחר האלהים לעמו. אחרת בני עמנו יהיו לכנענים ככל העמים , שאין להם יחוד ברית המייחדת אותם מעמים אחרים.

דברים אלה נַפְנֵה לבעלי הרעיונות שאמצו להם מן הגויים:"להיות ככל העמים". עליהם להבין כי בהינתקם מן המקור - התורה, אין להם זכות על ארץ זו. הם זכאים לחיות כבני אדם מנותקים משורשיהם אלה ולחיות בכל מקום בעולם, לאו דוקא בארץ זאת. הרי תולדות עמנו לִמְדוּנוּ כי רעיונות אלו לא הצליחו. לא בגרמניה ולא ברוסיה ולא בספרד ולא בצרפת ולא בכל אתר אחר בעולם.

ההיטמעות ההתבוללות וההזדהות המלאה עם העמים שישבו בקרבם למרות תרומתם לעמים אלה (אשר לפי הַגֶּן שנבדק בימינו הם צאצאי יעקב כאן מן המזרח אפילו נולדו באשכנז) לא עמדה להם תרומתם ולא היטמעותם. הם נרדפו עד חרמה והגוי שחיו בקרבו הִקִּיא אותם ונרדפו עד הֶשְׁמֵד. לכן מוטב לכל אחד מאתנו להרהר בדברים ובברית בה מדובר. הנאום שבפרשה על-ידי משה היה אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר, לאחר מסעות וְחֲנִיּוֹת רבות, לכן מי שהתייצב בפני משה, לא היה אותו הדור שיצא ממצרים, וראה את האותות והמופתים שעשה הקב"ה לעמו, אלא הם צאצאי אותו דור .

משה נפרד מעמו

אף על-פי שידע משה כי הוא איננו נכנס עם העם הזה שהוציאו ממצרים להביאו לארץ ישראל, הוא עמד ונאם והדריך וציווה את כל חלקי העם איך לנהוג ואיך להתנהג במנהיגותו של יהושע שנטל את השרביט ממשה ונתן לו ברכה להצלחתו. זה מחזה מרנין מצד אחד על גדולתו של משה כמנהיג שלא קם ולא יקום כמותו, אך הוא גם מעציב על כי נענש משה שלא להיכנס לארץ בעבור עמו ולא בעבור עצמו. על היום העצוב הזה עוד נקרא בפרשת וילך, שם הוא אומר לעם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא .(כיון שנפטר בגיל 120 שנה זה מצביע על כך שהיום בו מדבר כי ביום בו דבר אל העם שהתייצב בפניו הוא יום מותו לפי המסורת הוא יום ז' באדר) מדובר ביום בו נולד, הוא היום שבו נפטר.

על משה נאמר בגיל מאה ועשרים שנה כי: לא כהתה עינו ולא נס לחֹה (וזאת הברכה לד/ז) ואף על-פי כן העביר משה את השלטון ליהושע עוזרו ואמר לו: לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לָאֲבֹתָם לתת להם ואתה תנחילנה להם. ברם כניסת ישראל לארץ לבדה, איננה המטרה היחידה, היא אמצעי לשמירה על יחודו של עם ישראל כעם הארץ הזאת. הַפְּרֵדָה של משה מעמו קשה לעם וקשה לו, אך כיון שזו גזרה מן השמים ואין לשנותה, קבל אותה משה והשלים עמה ובכך הראה לישראל , איך מעבירים את שרביט השלטון ממנהיג אחר לאחר. משום מה המנהיג שבא בעקובת המנהיג הכריזמאטי, נראה פחות כריזמאטי מהמנהיג שהיה. אלא שבמרוצת השנים, הופך המנהיג החדש שמחליף את קודמו בחייו מנהיג ראוי ומרשים. זה קרה לנו , בהתחלף בן-גוריון עם שרת ובהתחלף רבין עם גולדה מאיר וכך הלאה עד מנהגי ימינו אלה.

ראש השנה ויום כִּפּוּר

אחרי ששיבר משה את לוחות הברית כשראה את העם בחטאו בחטא העגל, חזר משה בשנה הארבעים ליציאה ממצרים, ועלה להר סיני שם שהה ארבעים ימים ולילות והוריד עמו שני לוחות ברית אחרים , זה מתרחש בדיוק בערב כפור. אנחנו בפתח "עשרת הימים הנוראים" מראש השנה עד כפור. אחרי ארבעים ימים שבהם שהה בהר סיני , ומוריד אתו שני לוחות ברית במקום אלה ששיבר אותם. בראש השנה אנו אומרים: "היום הרת עולם". וביום הכפורים מכפרים מבקשים לכפר על חטאינו כלפי הקב"ה על הפרת מצוות התורה, ומבקשים גם מחילה מחברינו שחטאנו להם הן בשגגה והן במזיד. הדבר המסמל את הדברים שנאמרו עד כה בקשר לברית שכתוצאה ממנה היינו לעם השם והשם היה לאלהינו, המכונה על ידנו: מלך מלכי המלכים הקב"ה.

הורדת הלוחות המתרחשת ערב יום הכפורים באה לאשר קבלת התורה וקיום הברית לפיה ואילו ראש השנה מקדים את הלוחות ומכתיר העם את הקב"ה לאלהיו, על-ידי תקיעה בשופר. התקיעה נועדה להמליך את הקב"ה על-ידי עמו ישראל. נשאלת השאלה האם הקב"ה זקוק שבשר ודם ימליך אותו, הרי הוא מלך עולם, ובוראו , אלא לפי הברית שנכרתה יש הדדיות הוא מאמץ את ישראל כעמו וישראל ממליך את האלהיו כאלוהיו וזה קבל ביטוי כפי שנאמר לעיל, בפסוק: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אשר ה' אלהיך כרת עמך היום, למען הָקִים אֹתְךָ היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים. (כט/יא) יום הכפורים שבו מתיצב כל העם,לרבות אלה שנתגיירו אז היו אלה חֹטֵבי עֶצֵים ושֹאֲבֵי מָיִם. מכאן ההקפדה בקבלת גרים לעם ישראל שאינם מצאצאי יעקב. ההקפדה מתבטאת בקיום התורה וכל ההלכות שנתגבשו ממנה כמצוות בתוך תרי"ג המצוות. הביטוי הלכות בא לאמר למתגייר עתה אתה משנה את הליכותיך להליכות עם האלהים וחובה עליך ללכת, לפי ההלכות. ובתפילה חוזרים ואמרים אנו: כל. הַשּוֹנֵה הֲלָכוֹת בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הֲלִיכוֹת עולם לו, אל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אלא הֲלָכוֹת.

עיקרם של הדברים בכך שמש לא נהג מנהג אלה שאמרים אחרי המבול. בקש להשריש בעם את החוק והמשפט ואמונה בלתי מעורערת בקב"ה ובתורתו. ניתן לאמר כי משה כנביא , ראה בחזונו את העתיד לבוא ובקש לחזק את העם שיוכל לעמוד בתהפוכות הזמן. המאפיין את הדבקות בתורה ובהלכות החיים לפיה, הם דברי משה לחקוק את התורה כולה על אבנים: וַהֲקֵמֹתּ לְךָ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת וְשֹדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת-כָּלֹֹ-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאֹת (כי תבוא כז/ב) . פעולה זו תֶשַמֵּר את דברי התורה לעולמים כפי שניתנה ללא שנויים ותיקונים, גם לא תג אחד ממנה . התג הוא התאג' ( تاج) כלומר הכתר שעל ראשי האותיות והידוע בשם "קוץ" ועל כן אומרים לא החסיר אפילו קוצו של יוד. התורה ניתנה ללא ניקוד וללא טעמים והיא נקראת על קלף ללא ניקוד וללא טעמים, אך בניקוד נכון ובטעמים מתאימים שקבלו צורה וביטוי אחרי יותר מאלפים שנה על-ידי חכמי התורה.

מִי יִתֵּן וּבִשְׁנַת תִּשְׁעַ"ג יִהְיוּ תָכְנִיּוֹת צָרֶינוּ לְלַעַג
וּכְשֶׁלָנוּ חַג וּמוֹעֶד לְכַפֵּר שָׁם שָׂטָן בֵינֵיהֶם מְחַרְחֵר
בְּקָרְאֶנוּ מוֹעֲדֶינוּ בְּעִתָּם הֶם בְּרֶצַח אָחִים תְּהִלָּתָם
שֶׁרוֹעַ הַגְזֵרָה מִמֶּנוּ יָסִיר וְכֹל הָאֵיבָה בְּאַהֲבָה יָמִיר
וִיקַיֵּם בָּנוּ זֹאת הַבְּרִית וְאֶת צָרֶינוּ מֵאֶרֶץ יַכְרִית
וְנֶשֵׁב בֶטַח בְּאֵין מַחֲרִיד וִּמִמִּלְחָמָה לֹא יְהֵא שָׂרִיד
וְתָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ וְתִכְלֶה שָׁנָה וְקִלְּלוֹתֶיהָ