על חטא שחטאנו

"וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום / כִּי הוּא נורָא וְאָיום..."; ובסופו של היום הנורא, שנמשך עד הרבה אחרי שמחת-תורה (עת חתימת הדין), נקבע מי בחרב, מי באש, מי במים, ומי ייוותר בחיים, אך נפשו שרופה וצלוקה.

2,297 חללים, 7,251 פצועים, 301 שבויים (שלא כולם נפדו חיים) ועשרות נעדרים (עד היום יש חללים, שמקום קבורתם אינו נודע) – מחיר חלקי של המלחמה, שמנהיגינו ניסו להסתיר מהציבור.

ואחרי המלחמה החלו מלחמות התשה, שבסופן איבדנו את סיני, את קוניטרה ושני מוצבים ברמת הגולן. כנראה, בניגוד למיתוס, שמנסה לשווק מערכת הביטחון, זו הגדולה בתבוסותינו, אך לא הראשונה. בדקדוק – על כל סטייה מגיע תשלום דגש. כך גם במלחמה: יש תשלום קנסות על כישלונות ועל ניהול רע של המלחמה ושל ההתכוננות אליה. "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ ..." (ישעיהו י"ד, י"ב).

על חטא הגאווה (היבריס) נענשים קשות, לא רק אצלנו. שכחנו זאת אחרי מלחמת ששת הימים בלהט הניצחון. מרוב יוהרתה וזחיחות-דעתה לא הפיקה ההנהגה הצבאית לקחים, לא שינתה תורות לחימה, בניין כוח וארגון, שדי כשלו בששת הימים; לא החליפה אמצעי לחימה כושלים; לא החליפה מפקדים, שלא הוכיחו את עצמם בשדה הקרב וקידמה את הבלתי-ראויים; ולא התכוננה לחידוש המלחמה. והמלחמה התחדשה – אומנם טיפין-טיפין – כשלושה שבועות אחרי הניצחון בתשכ"ז. ולמי שלא הבינו – נכנסנו לתופת של "מבצע תופת" בכראמה – מפלה קשה, בדיוק תשעה חודשים אחרי המלחמה.

הסיבה לצנזורה הכבדה

ככל שנחשפים מסמכים ועדויות מוועדת אגרנט מתגלה הקרחון הנורא של חוסר מקצועיות ושל טמטום, שאופף את צבאנו ואת מערכת ביטחוננו. זו הסיבה העיקרית לצנזורה הכבדה, המוטלת אצלנו בחמת-זעם על מסמכי עבר, שהחיסיון עליהם הוגדל אצלנו לפני זמן-מה לשבעים שנה. הממסד הביטחוני אינו רוצה, שנדע עד כמה מטומטמים ראשיו, עד כמה שגויות החלטותיהם ועד כמה מופקרים אנחנו, בנינו ויקירינו ללא ביטחון הולם. ועדיין יש עוד מסמכים רבים, המוסתרים, כדי לשקר לעם, שנטבח לשווא בידי חדלי-אישים.

"צריך להגן על המשפחות השכולות" – טוענים הצבועים. הם אינם רוצים, שנדע כיצד טבחו מפקדים בלתי-ראויים בחייליהם. כך, בעמל של כעשור, חשפו חבריי ל"פורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה" את האמת על מה שאיתרע לגדוד הצנחנים 890 בטרטור 42. מפקדי הצנחנים הובילו את אנשיהם למות מבלי שציידו אותם במודיעין (שהיה, בניגוד לטענות-השווא), בסיוע ארטילרי ובתוכנית מבצעית ראויה ומבלי שנקפו אצבע לחלצם; ואחרי הטבח דאגו לבדות סיפורי גבורה, ולגנוב תהילה מיחידות אחרות, שביצעו את משימותיהן – די בגבורה – בניגוד לגדוד 890, וגם כבשו את "החווה הסינית", שאליה לא הגיע מעולם גדוד הצנחנים.

סיפור דומה היה בחרמון. חטיבת גולני עלתה לכובשו במבצע "קינוח" ביום האחרון למלחמה – אחרי שנכשלה במשימה בשמונה באוקטובר – בתוכנית חסרת כל-שחר, שהרוותה את "העיניים של המדינה" בדם אנשיה. לעומתם, צנחני המילואים מחטיבת הנשר חתכו במערכים הסוריים בחרמון. במקביל, בקלות, ללא כל בעיה וללא נפגעים כמעט – כיוון שהפתיעו את הסורים, ולא נכנסו כמתוכנן עם הראש בקיר. רק גאוות גולני מנעה מהצנחנים להשלים את משימתם.

בימיה הראשונים של המלחמה הצליחו המצרים לבצע את מרב תוכניותיהם בגזרה הצפונית ובגזרה המרכזית של התעלה – כולל שידור תמונות ניצחון לכל העולם. אחיזתם במתחם "מיסורי" ממזרח לתעלה. שיבשה את כל תוכניות צה"ל, עד תום המלחמה. אצלנו מנשימים עד היום את האגדה השדופה, שבלמנו אותם. המצרים עצרו בשבעה באוקטובר, כמעט לפי תוכנית "הצריחים הגבוהים", שכביכול הייתה בידי המודיעין שלנו, ולא השפיעה כלל על תוכניותינו המבצעיות.

ראוי לציין, המצרים לא הצליחו לבצע את משימותיהם בכנף הדרומית – השתלטות על רצועת הנפט – אך נאחזו ממזרח לתעלה. כדי לתרץ את חרפתנו, המציאו אצלנו שמועה, שהמצרים לחמו בהשפעת סמי-מרץ.

מידע מסולף

אחרי המלחמה – ואולי עוד במהלכה – החל צבאנו לזייף את תולדותיה, ולהציף את הציבור הישראלי במידע מסולף. ההנהגה הצבאית הייתה צריכה לתקן את המציאות, כדי לשקם את כבודה ואת תדמיתה, ולשקם את תהילתן של יחידות ושל מפקדים, שכשלו בקרבות. שוב קודמו אחרי המלחמה מפקדים כושלים ובלתי-ראויים, ולא הופקו לקחים, ולא שונו תורות לחימה וארגון – דברים שהבטיחו את הכישלונות במלחמותינו הבאות. וחוזר חלילה. מעגל קסמים ארור של בדיות, שמולידות שפך-דם לשווא.

אנחנו נוטים לחלק את מלחמותינו לתקופות קצרות. זה קל ונוח, אך בלתי-מדויק. סיכום המלחמות – ממלחמת ששת הימים ועד למלחמות ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים – ומהלכיהן מלמדים היטב, כי המדובר, למעשה במלחמה אחת, שיש בה התפרצויות של לחימה, ונמשכה פחות משבע שנים – קצת יותר ממלחמת העולם השנייה. מי שלא רצו להבין מה קרה במלחמת ששת הימים, הופתעו במלחמת ההתשה. ומי שלא רצו להבין מה קרה במלחמת ההתשה, הופתעו במלחמת יום הכיפורים. ומי שלא רצו לדעת מה קרה במלחמת יום הכיפורים, אלא נצמדו למיתוסים שקריים – בזבזו לשווא מיליוני דולרים על בניית יחידות מיותרות, שהתאמנו באותן שיטות לחימה שגויות וארגון לא-נכון, שהמיטו עלינו את חרפת לבנון על כל סיבוביה.

סיפורי הגבורה, שהמציאו מפקדים ופוליטרוקים בהבל-פיהם, לא שיקפו את מה שאיתרע בשדות הקרב – במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות לבנון; וכנראה, לא השפיעו כלל על האויב, שהחליט להפר את הכללים, ולנצחנו.