שוב זה קרה. כנראה משהו באסרטיביות שלי. כך לפחות הנחתי בתחילתו של המשבר, עד שקלטתי (הרבה-הרבה מאוחר מדי ועם קילה
1), שלאסרטיביות אין שום קשר לעניין. זהו אותו כוח עתיק, קסום ולא מוסבר, שהכניע וממשיך להכניע אותנו עוד מימי קדם: אני גאה להציג במלואו את "כוחה של הסבתא"!
ידוע לנו מראש שעם סבתא לא מתווכחים. אך כיצד הן עושות זאת? שמתי את נפשי בכפי, למען הציבור - במטרה לגלות את נוסחת החוכמה הסודית - 'כיצד הסבתות משכנעות אותנו, גם את גדולי הווכחנים, האסרטיביים, לקחת אלינו הביתה (בדרך כלל בהמוני שקיות "סופר דוש"...) שלל מצרכים לא נחוצים, וכמו משכיחות מאיתנו את הפרט הזה כאשר אנו מבקרים בשנית?'
אחדד את השאלה - מחקרים מראים כי נשים, שכבר עברו את חווית הלידה הקשה, נוטות "לשכוח" (פיזית ונפשית) את הכאב לקראת הלידה הבאה - דבר שכנראה מקל עליהן את החיים. אם כן, באופן דומה (אך להבדיל): כיצד ה-סבתא, מצליחה לגרום לנו לשכוח כל פעם מחדש את ה"כאב" הכרוך בסחיבת שלל מתנות
2 או לחלופין את אומנות הוויכוח הבסיסית?
חייבת להודות - היה לא קל, אך לא אמרתי נואש ושיחזרתי במוחי את השלבים אחד לאחד. אהיה כנה ואומר כי במבט לאחור לא בטוח שהייתי חוזרת על המחקר שנית. לא רק בגלל כאב הראש הכרוך ברצון להבין את הסוד הגדול, אלא שכמו כל אחד יצאתי גם אני עם "שלל אוצרות" הכוללים בין השאר תמונת פייטים בגודל של איש קטן ("הכנתי במועדון, נכון יפה? קחי!"), 15 ספרים כי זה "קלאסה וחבל שסתם יצברו אבק", מחברות של אמי עוד מתקופת התיכון "איזה כתב יד, משו משו!", מאכלים אהובים עליי באלפי קופסאות (מודה באשמה המלאה לדבר), סוג של רדיו - אם-פי עתיק בלי סוללות - כי "רק הדור הצעיר יידע איך להשתמש בזה" - בלי לשכוח אוסף של מסמכים שאין לסבתא מושג "מה הם רוצים ממנה".
3 אומנם לא הבנתי איך זה קרה (שוב), אך במטושטש רשמתי לפניי את הרשמים הבאים:
שלב ראשון/אופציה א' - שלב תחושת האשם זה מתחיל בביקור - "שנים לא היית פה... לא מבקרים אותי מספיק" - מה שממלא אותך תחושה נוראה של איזה מן נכד כפוי-טובה אני, ו"אני חייב לבקר יותר", לפחות להתקשר, כל שבוע. לא, כל יום. כל כמה שעות למען השם! אתה סובב את ראשך סביב ורואה את הבית הריק הזה, הנקי ללא רבב, השקט, ונזכר שסבתא חיה לבד, כבר חמישים אלף שנה, בזמן שאתה עושה חיים, חתיכת פרזיט אגואיסט חולירע שכמותי.
שלב ראשון/אופציה ב' - הגברת תחרותיות4 "כולם מבקרים אותי" (ובמובלע - חוץ ממך), "אתמול היה פה שלומי, מחר ספיר, לפני שבוע משה ואורנה"... (רק ממך לא שומעים?!) בחיזוק מחמאות לכל מי שטרח לבקר. והשאלה המתבקשת צצה כמו מאליה: והרי מה כבר צריך לעשות? חצי שעה נסיעה? בשביל הסבתא המזדקנת שלך? (שבזכותה אתה חי מיותר לציין!) באמת לא יפה. טציק טציק.
5 שלב שני - שלב האנחה6 אזהרה: שלב האנחה ארוך. הוא טומן בחובו תחילתה של אנחה, סיפורי עלייה ציוניים לישראל במחיר כל העושר שהותירו מאחוריהם, דרמות משפחתיות, עוד כמה אנחות, כאב לב (כמה פעמים אמרתי לרבקי להתחתן - ומה היא אמרה לי? לא סבתא, יש לי זמן. ותראו, היום כבר בת חמישים ושמונה ומה? רק חתולים), כאב לב (וואעליה
7... למה ככה? התחתן עם אישה לא יהודייה. זה החינוך שלי?), עוד כאב לב (ומה איתך? מתי תתחתני? אמי התחתנה בגיל 12 את יודעת... שלא תישארי כמו רבקי!), שברון לב (למה היא שמנה הנכדה שלי? מאיפה היא לקחה את הגנים האלו? לא מהצד שלי).
8 שלב שלישי - אוכל, קדימה אוכל! "הדרך לליבו של גבר עוברת דרך הקיבה שלו", אומר פתגם עתיק. אך בינינו, האוכל של סבתא עובד על כולנו. אנו ניסע מרחקים בשביל האוכל של סבתא, נחצה ימים, נחכה כמה שצריך - והיא יודעת את זה... לכן בשלב שהאוכל מתחמם היא יודעת שזה הזמן לשלב 3... ואתם יודעים שהיה שווה לבוא. ופתאום העולם ורוד. אתם מוכנים לעשות כל דבר בתמורה לאירוח האדיב. כל דבר. זו הצרה.
שלב רביעי - הטשטוש אתה מטושטש, חצי מסומם. האוכל של סבתא
9 נוסך בך תחושת שלווה וגורם לך לאבד את תחושת הזמן. הערנות הלכה מזמן יחד עם כושר השיפוט. הוינטלטור העתיק שבתקרה נושף עליך משבי-רוח נעימים, והאורלוגין הישן האיטלקי (אוקיי, במקרה שלי) שלה מתחיל לצלצל שש פעמים. עם כל צלצול אתה מתחיל להירדם, כמו בהיפנוזה. אתה נופל לשינה עמוקה...
כשהטשטוש עובר אתה מתעורר מיד וחש כי דבר-מה אינו כשורה. אתה מוצא מעליך שמיכת פליז נעימה, אתה מציץ החוצה ורואה כי הכל חשוך. מה השעה? סבתא ואתה מסתכלים זה על זה והיא אומרת "כבר מאוחר, הישאר לישון אצלי". אתה חייב להסכים שהיא הגיונית מאוד ובמצבך ממילא לא היית זז הרבה. אבל אתה מחליט לקום מוקדם.
שלב חמישי - פחחחחחח! לקום מוקדם, הא? אתה מתעורר באחת-עשרה בבוקר, סבתא לא במיטתה. רק רעשי המחבתות גורמים לך להבין שהיא ערה הרבה-הרבה לפניך. אתה מנסה להצדיק את התנהגותך הנפשעת בכך שאנשים שמזדקנים מנסים למצות יותר את היום, אבל לא ממש הולך לך. הגעת למטבח, מציץ בקמטיה העמוקים של סבתוש, ומשם לתמונת הקיר כשהייתה צעירה. הרבה יותר יפה ממך כשהייתה בגילך - בזאת אין ספק. אתה מנסה לכפר על ההרגשה הפרזיטית בעזרה במשק הבית עד שסבתא מרוצה ואתה נרגע מעט אך עדיין כועס על עצמך שלא עשית בשבילה יותר. שלב הפרידה (הזמנית!) ממשמש ובא ואתה להוט כמו כלב צייתן לרצות את סבתא שעובדת כל כך קשה.
שלב שישי - הצער צער עמוק לכך שלא נולדת דוקטור אוקטיפוס. ידיך כורעות תחת המשקל הכבד של השקיות. אתה חושב שזה נגמר, אך הסוף עוד רחוק באופק. כל הדברים נחוצים - ומה שלא נחוץ יגרום לה להיעלב נורא. "מה, זה לא יפה מה שהכנתי?" "בטח שזה יפה, פשוט אין לי יותר מדי מקום בחדר" ובתגובה: "מקום בלב יש לי אצלך?!" - זהו החותם הסופי שסוגר את הדיון. סבתא מפתיעה אותך ומראה לך קיצורי-דרך סודיים אל האוטו/תחנת האוטובוס הקרובה. אתה יוצא מביתה לאחר אלפי נשיקות טובות של סבתא ובפעם הראשונה מודה על מזלך הטוב, כשדלי המים הנשפך החטיא אותך בסנטימטרים ספורים ממפתן הבניין. לפחות זה.
מוקדש לסבתא.
אוהבת אותך.
וכמה מילים לסיום - הגיע הזמן שתבקרו את סבתא יותר במקום לקרוא מאמרים כל היום! פרזיטים!
