הצד השווה בכל המדיה בכתובים, בין בעיתונות הכתובה, בין בעיתונות המקוונת, הוא ששניהם צריכים להיות קריאים ומעניינים אם הם רוצים להגיע לציבור הקוראים. מעבר לזה ההבדל הוא משמעותי. בעיתונות הכתובה שנתונה למסגרת נוקשה, יש מדורים ובהם מדור הספרות שבו קיימים סגנון ונהלים מגובשים. לא כן בתקשורת הווירטואלית של הפרט. אני לא עוסק בביקורת ספרים. הספרות בישראל היא כה משופעת, שגם אם הייתי כותב מאמר ביקורת מדי שבוע לא הייתי עושה חסד ליוצרים. אין לי צוות של לקטורים לבחור מה שלדעתם ראוי, לא רק בכל הקשור בטיב היצירה אלא לא פחות, ואולי אף יותר, בהיקף המכירה.
יתרה מזאת, לדעתי גם בעיתונות המקוונת לא מקובל שסופר (ואני רואה עצמי שייך איכשהו לתחום הזה) יכתוב ביקורת על עמית. אבל הסיבה הראשית היא, שאני לא רואה עצמי מוסמך מספיק לכתוב על ספרים. זה עשוי להיות מוזר, שכן אני כותב על נושאים שונים שהידע שלהם נובע לא רק מן התחום שלי (תקשורת, מדעי חברה ומדינה) אלא מידיעה, מקריאה בכתובים או מחיפושים באינטרנט, ומביע את דעתי ב
"זרקור". בכל הקשור בסיפורת או בספרים כלשהם, תעודה, היסטוריה, עלילה ועוד, יכולתי לכתוב, אבל יש לי עכבות ואני עוצר.
בעקבות הרוח החושפנית אולם כפי שציינתי בפתיחה, בשל העובדה שבכתובים הווירטואליים אין חוקים נוקשים, החלטתי הפעם לגעת, רק לגעת, וזאת בעקיפין, גם בספרות, נכון יותר בספר
"כלה", מאת אורה אחימאיר. וכדי להוסיף חריגה לחציית גבול, הפוסט מוקדש, כאמור, לאורה אחימאיר, שהיא ו
יעקב אחימאיר הם ידידים ותיקים, וגם שכנים במשך שנים רבות בירושלים. עוד כרטיס אדום. אולם זאת אני יכול לומר במלוא הכנות והיושר, שאלמלא הייתי מוצא עניין רב בספר, בשל טיבו, ייחודו וסגנונו, גם אם מדובר היה באדם הקרוב לי ביותר שחיבר אותו - לא הייתי עוסק בזה בבלוג שלי.
בכך אני הולך בעקבות הרוח החושפנית שנושבת בספרה של אורה אחימאיר. וגם הפעם לאחר שקראתי אותו והוא ריתק אותי, העדפתי לארח הפעם את בתי איה, שהיא תולעת ובולעת ספרים בכלל ושל ספרות ישראלית עכשווית בפרט, ואני סומך עליה שגם היא לא תוציא שם טוב אם הוא לא ראוי. נוכחתי בכך כשעברה על כתב היד של הספר האחרון שלי "מן היד אל הפה ומעבר לזה - סיפורי אנוש". חלק מן הסיפורים היא המליצה בחום...לגנוז.
מסכת שלמה של דרמה וזה בקצרה הסינופסיס של הספר: בשנת השבעים לחייה יוצאת אישה שחייה סדורים ושלווים למסע מטלטל בעקבות אימה היפה והמסתורית שמתה בדמי ימיה. פיסת קרטון צהובה שהתגלתה במקרה בצפת מוליכה אותה לשרשרת של גילויים מפתיעים. היא מתוודעת לסודות משפחה עלומים ולסיפור אהבה קורע לב לשוטר יהודי שמשרת בצפת ולימי ילדותה בירושלים שאותם שכחה והשכיחה. היא מבקשת לרדת לשורשי ההתרחשויות, חוקרת עדים, יוצאת לנסיעות ממושכות וחופרת בארכיונים ובעיתונים ישנים. אבל יד המקרה מתערבת פעם ועוד פעם, וכשקצרה ידה היא מטליאה קרעי ידע ומחברת ביניהם מן הלב ומן הדמיון בצורה כזאת שהקורא לעולם לא ינחש את ההבדל בין העובדות המתוחקרות לבין הדמיון הפורה. אלה מסכת אחת, דרמה על כל מערכותיה.
גיבורי הספר הם: האם היפהפייה שמרדה ושילמה מחיר כבד על המרי ויד הגורל רדפה אותה עד מותה. אהובה האומלל שראה אותה רק ארבעה ימים מאושרים לפני שנרצח. אביה שגילה תעצומות נפש והכיל את כל תהפוכות החיים והרגש וטעה פעם אחר פעם. ברקע נמצאת צפת החסידית בימי פורענות וערב סחף שיעקור מתוכה משפחה עד אחרון בניה.
הביקורת של הבת שלי הנה מה שאיה רובינפלד כתבה בקיצור כה נמרץ שאנשים יתהו בכלל אם הוא שייך לבלוג שלי, אשר מצטיין כאמור באריכות יתרה:
- "את אורה אחימאיר הכרתי עד לפני שבועיים בתור השכנה מקומה שלישית ושיחותינו הוגבלו לזמן השהייה במעלית: 'מה שלומך? ד"ש בבית'...
מכמה 'נסיעות מעלית', אני חושדת באורה שהיא אישה צנועה ועיקר גאוותה בילדיה ונכדיה, והנה גם הספר הזה הוא 'ילד' ואם לא אזהר הוא עלול לקטוף את כל המחמאות ולהשאיר את אורה 'במחבוא'. מאחורי כריכה רכה, עולם שלם. פרק עצום בהיסטוריה של העם היהודי, ראשית הישוב ומדינת ישראל. רומן פמיניסטי, מותחן, אפוס משפחתי והסיפור של כל אחד מאיתנו.
אורה כותבת בעדינות ושום שכל, רוקמת עלילה ושוזרת שתי, עבר והווה, דת עם חילוניות, יהודים וערבים, נשים וגברים. היא מגיעה לכל פינה ופינה, לעיתים מגלה טפח ומכסה טפחיים של הדמויות הססגוניות שאורה מלטשת באהבה רבה לאבני חן נדירות ונוצצות.
שלושה ימים שקעתי בכל רגע שהתאפשר בפסיפס המרתק הכתוב בשפה מדהימה בעושרה, באלמותה ובשיבוצי היידיש שלה... כמו נמצא ספר עגנוני שהיה גנוז עד הלום. הכתיבה ענוגה ואקווארלית אך התוכן מרגש ומסקרן והמתח מלווה וגואה מהרגע הראשון ולא מרפה עד המילה האחרונה...
אני גאה עד אין-סוף ברומן בין שתי הקומות שלי עם אורה ומשתאה איך מתחת לאף הייתה פנינה שכזאת ולא היה לי מושג".
הערת שוליים שלי: אפשר ואני הייתי מרחיב, שכן זה סיפור מבוסס על תיעוד וישנן הרבה אסוציאציות לכתובים אחרים. אבל ללא ספק בסינופסיס (תקציר התוכן) הייתי מוסיף עוד גיבורה: המחברת. אשר לכתיבה הקצרה של איה רובינפלד אצטט משפט מתוך מכתב ששלח "אחד העם" לי. צייטלין: "מטבעי אינני פטפטן, ומה שאחרים מרחיבים וממלאים עמודים לעשרות אני אוהב לקצר ולהגיד במלים אחדות, באופן שאין לי אפשרות לכתוב הרבה" (אחד העם, מכתבים). בעניין זה אינני זוכר מי אמר או כתב זאת: אם אינך יכול לבטא רעיון בכמה משפטים, לא תצליח לעשות זאת בספר שלם.
מי שירצה להרחיב ולשאוב את מלוא הסיפור, מוזמן לקרוא את הספר. אין חשיפה יפה יותר לכתובים מאשר קריאה של הספר נוסף על הביקורת - בין אם זאת נכתבת ובין, ברוב המקרים, היא איננה כלל. במקרה זה, אני מבקש רק להוסיף משהו על משקל הכותרת של הרשימה, שלקוחה מ"שיר השירים": הגָן - לא - נעול אחותי כלה... המעיין - לא - חתום. צאי - אורה - אל מרחבי היצירה ותוסיפי לשאוב את המיטב, ואנו נקרא בשקיקה.
