שמחת תורה ושמחה לאיד אמרו לי פעם כי מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, אבל אני דווקא כן ראיתי שמחה גדולה יותר, התניע ידידי הווירטואלי בליל ארבעת המינים. ראיתי את השמחה לאיד! השמחה לאיד כשהוכרז על סגירת
עיתון מעריב. אבל מסתבר, שלא משנה אם בבעלותי חברת הייטק או עיתון פרטיים, פשטת את הרגל? קולולו...לו...לו. עשיר, הגיע הזמן שתתפגר, יא loaded - טחון, יימח שמך!
נשמע פרימיטיבי? אז זהו, שלא. זה אנחנו וזה אמיתי. הוראס מיינר שכתב על שבט היקיראמא, כבר הוכיח כי הסממנים של התנהגות בשבט פרימיטיבי, הם בעצם השתקפות פרצופנו שלנו, החברה ה"נאורה". ועם הפרצוף הזה, היה לי הכבוד המפוקפק להתוודע באופן אישי, כך שזה לא חדש לי, המשיך הווירטואלי מונולוגית. כשראיתי את התגובות על סגירת מעריב, צמצום הארץ, פוטנציאל נעילת ערוץ 10, הקשיים של
ידיעות אחרונות, נפל לי דבר, ולא העיתון הנוסטלגי. בקיצור, נראה כי למעט ישראל היום, מטעם בייב אדלסון או המו"ל האילם, אחרית התקשורת מי ישורנה.
שורף את עצמו עם המועדון דעיכת התקשורת, הזכירה לי מקרה שקרה לי כשעולם ההייטק שקע, כשבאקראי פגשתי מכר מימים אחרים. בסצנה הלקוחה מחלומו הרטוב של תסריטאי בלהות, קיבלתי את כל המוחטה על הפנים: לאחר שליש משפט נימוסין, האיש כבר שעט בשמחה לאיד, ובלי פוליטקלי קורקט. "הגיע הזמן שגם אתם תיפלו," לחש לי בשקיקה האַכְּבָּר - גֶּבֶר שלא ראיתי שנים, באחד הבקרים ההזויים, כשאני עוד שקוע בשרעפי התעוררות ארוכים. למה? כספי נובע מעבודה קשה, לא גנבתי אותו, עניתי, לא מבין מאיפה נחת עלי הדבר הזה. חוץ מזה, אם אפול, אלפי עובדים יפוטרו, ניסיתי לפנות ללב שלו, אך הניסיון הסתבר כסרק. "כי הרווחת הרבה מאוד כסף." ככה, בלי פילטר, צייץ העַכְבָּר - גבר ממחילתו. אבל יכולת הקניה של אנשים תפגע כתוצאה מפיטורין, וגם אתה, כבעל עסק, הבא בתור בשרשרת הפיגועים. אז איך בדיוק סגירת מקום העבודה שבבעלותי תשרת אותך? אני לא מבין, אם אפשוט את הרגל, זה יהפוך אותך מאבא עני לעשיר? תמהתי בפני המתאבד על עצמו. אם אנבול, אתה תפרח? אם אסגור חברה, אתה תפתח? הרי ההזדמנויות היו מונחות לפניך, ממוקדות בזכוכית מגדלת תלת מימד ולא זיהית אותן, אז מה השמחה הגדולה? עניתי ללוזר שעלה לי על העצבים. אבל הקמיקזה לא התבלבל, ומבלי לספור מילים שלף לי שוס חמיצר הגיוני מהחיים: "היא לא תשרת אותי, אבל גם אותך כבר לא!" וואלה, גם אם דעתך נחשבת בעיני לשום סרוח, בחייאת, תעשה לי דינמיקה ותגיד לי אותה. אבל למה על הבוקר למה?
כאיש עסקים וכאזרח, אם הייתי מתעשר מכספי המדינה, או מארגן לי תספורות קארה עם פן לקיצוץ חובות, הייתי אולי יותר אמפטי לעמדת המכר הדגנרט, אבל אני אדם פרטי. אז אני עשיר, וואט זה פאק! אבל למה, מבחינתך, אינני צריך להתקיים בכלל? כן, אני גם יכול להבין את ההיגיון שלא לממן ערוץ תקשורת פרטי שנוהל בצורה כושלת: לא הייתי שותף בשמחות שלכם - רווחים, אז אני גם לא מעוניין לקחת חלק באסונכם, כשפשטתם את הרגל. אבל הסיפור אינו רק מימון לעיתון, או לערוץ כזה או אחר, ואפילו לא לרצון הטבעי לפלורליזם תקשורתי, אלא משהו עמוק, חשוך יותר, בדיוק כמו המכר הנאלח שפגשתי במקרה. העאלק מפותח, לא רק שמח לאיד שעיתונים יסגרו, אלא לא רוצה שהתקשורת תתקיים בכלל. הפסבדו דמוקרט, כל כך שבוי בעצמו, שאם אין דעתו לו, לא תתקיים דעה בכלל. וכשיש חריגה מדעתו, אגב, אגדה מלומדה מהלכת על ארבע, אז הוא פשוט שורף את עצמו עם המועדון ויושביו, בלי לראות אף אחד ממילימטר. יאללה, שימותו יחד איתו.
סוגרים חשבונות עם כולם "כנסו כנסו," מכריז הטוקבקיסט התורן, וזאת רק תגובה אחת מני רבות שקראתי היום, "אני שמח לבשר לכם עיתונים שמאלנים, כי מועד הלוויה שלכם, בעזרת סייעתא דשמיא, המשיח והמלאכים, נקבע היום, בירקונים!" והשמחה לאיד היא לא רק של סטטוסים בלי פייס, אלא גם עיתונאים שיצאו במצעד איוולת הישר מהמקלדת, או סתם כותבים אנדרוגנים, הנעים בין הבצקניות: פעם בישבנו של הנתין ופעם של המולך, שאין להם מושג איזה פנכה שווה להם ללחך עמוק יותר. חלקם עבדו בזמן זה או אחר במערכת או שלא, אך בטוחים שרק הם המפתח לעלייה המטאורית ברייטינג שידע כל ערוץ תקשורת. וואו, אם רק היו הם הכותבים, המילים שלהם, אש ותמרות עשן, היו מצילות את העיתון מהכחדה ובכלל את היקום. או אם לפחות היו מאפשרים להם זום אין בטי.וי אין מצב שערוץ 10 יככב במתכונת זום האוט העכשוי. רק הם ואין בילתם, הללויה! ועל הדרך סוגרים חשבונות מימים ימימה, כמו שאותו מכר הזוי סגר איתי: עם העורכים, יימח שמם, שהעזו להעניק להם כותרת ראשית - כתבת מוסף, לפח; עם הכתבים, עוכרי ישראל, המרוויחים כל כך הרבה, שאפילו סטיב ג'ובס ממשכנו הממוחשב באדמה שוקל לעבור לתקשורת הישראלית בעולם הבא; עם המגהים, שמחקו להם אפוסטרופי או איזה סימן פיסוק, רחמנא לצלן. למנקים הפאקרים האלה, יש בלבלה באותיות, הרי כתבנו הכלכלה של ביבי, ולא הקלקלה, ובגלל זה נסגרו לי האופציות לככב בסרט המוהיקן האחרון, בישראל היום.
בהגיונו, היחסי כמובן, של המכר שלי, יכול להיות שנפילתי לא באמת ביג דיל, הרי העובדים המפוטרים שלי ימצאו מקור אוכל אחר, אבל אם נסגור את ערוצי התקשורת, גם לא תדע מתי הולך להיגמר האוכל, ממש כמו סטלין ברוסיה הסובייטית, שהרעיב את האיכרים ללחם. איזו תקשורת הייתה מעזה לספר להם שהם ימותו ברעב, או בטיהורים, מה שיבוא קודם. מי היה מספר להם, גורקי - סופר החצר של סטאלין? או מיכאיל שולוחוב, עוד משורר עתונאי פוליטביורו מהתעמולה הסטלינסטית, שגם הם בסוף סיימו בנפטלין, לאחר הירצחם?
הכלבים ישוסו בנו "יש לומר", כמו שהמנטרה התקשורתית אומרת, (ואגב, אם יש לך מה לומר, אז תגיד כבר), שאני מקווה שאף מדיה לא תקבל שקל אחד מהמדינה! ולא בגלל שאני כאזרח אשלם, אלא משום שהאתנן הזה יקנה את שתיקת התקשורת, והמחיר הזה יעלה לכולנו ביוקר: כאזרח אני זקוק 24 שעות ביממה לכלבי אשמורת, קרי, התקשורת, וכלב החוסה במלונת אדוניו, אולף, "ומן הסתם" ושוב - כמו שאומרת התקשורת, שלא לנשכו. כאשר השלטון הוא גם הלוחש לתקשורת, על כל ביקורת שנעביר, הכלבים ישוסו בנו, האזרחים. ושלא יהיו טעויות, העומד על ארבע יעשה זאת בשמחה מלווה בכשכוש זנב, כי עליו לרצות את בעליו. ותקשורת שכזאת, אין לה זכות קיום, כי היא איבדה את הרעיון שלשמו באה לעולם: זכות הציבור לדעת! וזכות הציבור לדעת אינה על-פי גחמות מנהיגים מגלומניים או אגו מניאקים אינטרסנטיים, להם "יותר עדיף", ולא רק על-פי הסלנג, להשאיר אותנו ללא דעת.
פעם השתמשו ביונים והיום בכלבים, אבל הרעיון הוא אותו רעיון: העברת מסרים. רוצים פלורליזם תקשורתי, צודקים, אבל בשביל זה לא צריך לשרוף את כולנו עם השליח. כדי שאנו האזרחים נבין את המציאות המתרחשת מעבר לסביבה המיידית שלנו ומאפשרת לכולנו פעולה, אנו חייבים את התקשורת כאוויר לנשימה. מידע רחב, ככל האפשר, בתחום המדיני, כלכלי, חברתי, ביטחוני, מזג האוויר או הרוח ובכלל, הוא כוח לאזרח. כן, כולל התאווה האנושית מקדמת דנא שהיום נקראת מציצנות, ופעם הייתה סקרנות.
לא משנה אם אתם נבחרי ימין, שמאל, מרכז או מערב, אם אינכם עומדים בביקורת על חיי הראווה שפיתחתם בחצר האחורית, אתם מוזמנים לפנות את המקום. כן, אנו רוצים לדעת להיכן הולכים הכספים הייחודיים, אנו רוצים לדעת אם החלוקה שווה בין שווים, כן רוצים לדעת על מלחמה ושלום, כן, לדעת כמה יעלה לנו סל המצרכים ולמה אינו מספיק לנו בחיי היום. ורבותי, אל תטעו, התקשורת אינה רק ערוצי הטלוויזיה ועיתון. לעיתים קרובות מאוד, ספקי המידע הם את, אני ואתה. וזה כולל את הכתב בערוץ החדשות, את הבלוגר שאיוורר את יומני המגירה, או את הטוקבקיסט, שגם אם דעתו שנואה, גם אם כפרומיל אחוז, הוא עדיין מבטא חלק מהעם. וכמו שאמר הפילוסוף הצרפתי וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם!".
אז אם בכל זאת בא לך לשמוח לאיד, בכבוד אחי, תפאדל! רק כשאתה מתפלל מעריב לנפילת התקשורת תוודא, בתקווה שעדיין יישאר לך כאן איזה ערוץ, עיתון או ווקי טוקי להידברות, שאתה לא הנפגע המרכזי משירו של חיים נחמן ביאליק: "על השחיטה"!
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
