הפוליטיקה הישראלית והמיחזור

לו הייתה מתקיימת בעולם הדמוקרטי תחרות למיחזור פוליטיקאים ישראל הייתה זוכה במקום הראשון. מערכת הבחירות מתקרבת יחד עמה שוב מתחיל תהליך המיחזור של הפוליטיקאים. אותן דמויות, אותן מנטרות, אותה רטוריקה. פה ושם צצה לה איזו מפלגה המבטיחה הרים וגבעות אך הפרצופים הכה מוכרים נותרים בעינם. אין מקום בעולם הדמוקרטי שבו פוליטיקאים "שבעי קרבות", לאחר 20-30 שנה ממשיכים לעטר את הנוף הפוליטי.

רק בישראל נשמעת תדירות האמירה שאין במי לבחור. על-פי היגיון זה הרי שלפוליטיקאים הנבחרים אין תחליף. אומרים שלכל אדם יש תחליף אך לגבי הפוליטיקאים הישראלים הקביעה הכה בנאלית אינה תקפה. אז הלוגיקה אומרת שאין צורך בבחירות כי ממילא אין במי לבחור, ומן הסתם ראוי שמנהיג המדינה יעמוד בראשה כמו בצפון קוריאה. אם הגנים שלו טובים וצאצאיו כמובן ירשו אותם, אוטומטית הם חייבים להיות הממשיכים. אין סוף לטמטום הזה.

במדינות פחות דמוקרטיות מישראל מתחלפים המנהיגים תכופות. ישנה מדינה בלתי דמוקרטית בעליל, ארה"ב שבה קבעו המטורפים הללו שנשיא יכול להיבחר רק לשתי קדנציות בלבד. איך הם מסתדרים? כל ישראלי חייב לשאול את עצמו שאלה זו.

גם בבריטניה הפרלמנטרית ראש ממשלה המפסיד בבחירות ליריבו מפנה את הבמה ולעולם לא יופיע שוב כראש ממשלה. כך גם במדינות אחרות באירופה. הנוסחה פשוטה: הפסדת כראש ממשלה אתה מפנה את המקום לאחר. איך הבריטים או צרפתים או הבלגים או הגרמנים מוצאים מחליפים, השד יודע.

מאז קום המדינה ועד היום אין בישראל סנקציה לכישלון. גם פוליטיקאים מדרגה שנייה או שלישית לעולם יישארו גם אם מפלגתם אינה מצליחה. זו אנומאליה שאין למעלה ממנה. לא יתכן שפוליטיקאי יכהן בתפקיד שר או ראש ממשלה לאורך עשרות שנים.

הדינוזאורים חוסמים את הדרך

המפלגות הוותיקות בישראל ממחזרות את הפוליטיקאים שלהן שוב ושוב עד שנמאס מלשמוע אותם ולראות אותם. פעם הם בקואליציה ופעם באופוזיציה וחוזר חלילה. זו שיטה לא נורמלית. אנשים חדשים אינם יכולים להגיע לקדמת הבמה הפוליטית ולהוכיח את עצמם כי הדינוזאורים חוסמים את דרכם.

הביטו מי המתמודדים כיום בפוליטיקה הישראלית, להוציא מקרה אחד או שניים, ותראו את אותם הפרצופים מלפני עידן עידנים. גם אם ראש המפלגה משתנה או קמה מפלגה חדשה, החיפוש אחר פוליטיקאים בעלי וותק רב הוא בלתי פוסק. לכך מתלווה תופעת לוואי מעניינת: כל מיני מקורבים ומקורבים מקורבים קופצים ממפלגה למפלגה ובלבד שיבחרו. במיוחד אמורים הדברים לגבי המפלגות החדשות. קראו מי המצטרפים ומיד תיזכרו שראיתם אותם פעם ברשימה הזו ופעם ברשימה אחרת. כל פעם הם קופצים לעגלה אחרת.

אם זיכרוני אינו מטעני, השר כחלון הוא בין הבודדים שהיה מוכן לקחת החלטה אמיצה ולעזוב את הפוליטיקה בשיא כוחו מתוך תחושה שהוא מיצה את עצמו. על כך הוא ראוי לכל שבח. אם כל הצער, לבטח מר כחלון יודע שיש לו תחליף. לעומתו, כל השרים בהווה ובעבר, ממפלגה זו או אחרת, ח"כים שחוקים עד דק, נפלים פוליטיים שלא עשו כלום חוץ ממאמצים עילאיים כדי להיבחר, שוב מופיעים ומתייצבים בזירה.

זו תופעה נפסדת שיש לעקור אותה מהשורש. גם בכל המפלגות ישנם אנשים ראויים היכולים להחליף כל אחד מן הדינוזאורים. לו באמת לנבחרים שלנו היה אכפת מהאזרחים, עליהם הייתה שומה האחריות לגאול אותנו מן הפרצופים המאוסים. האם זה יקרה? בוודאי שלא.

ללא שום קשר לנאמר לעיל, הרשו לי להוסיף כאן ממד אישי: המהלך שלושת החודשים האחרונים כתבתי את מרבית המאמרים ביושבי ליד מיטתה של אמי החולה. סעדנו אותה 24 שעות. רק מי שנמצא שעות אין ספור בבית החולים מסוגל להבין את המצוקה האיומה שבה נמצאת מערכת הבריאות. אולי ביום מן הימים אאזור עוז אתפנה לכתוב על מערכת שלעניות דעתי אינה נמצאת בתהליך קריסה. היא פשוט קרסה. הצוותים הרפואיים אינם מסוגלים לטפל בחולים בצורה ראויה. העומס הוא בלתי אנושי, לכן החולים ומשפחותיהם סובלים סבל שלא יתואר. ראוי מאוד שקברניטי המדינה יהיו אשר יהיו, לאחר הבחירות יתנו את דעתם לכך. כל שעה, כל יום שעובר מתים אנשים בגלל אי יכולתה של המערכת לטפל כראוי. כך אי-אפשר להמשיך.

אמי נפטרה ביום שבת שעבר. לזכרה של אמי לאה אני מקדיש שורות מעטות אלה, ולמען לא ידע העם צער ויגון.