הולכת ומתגברת מכת חוסר האונים האינטלקטואלית הכופה על אנשים טובים וישרים לדון בענייני העולם הגדול על-פי דחפים של צבעי אדום אלארמיסטיים. באין יכולת להתמודד עם הכוחות המניעים תהליכים כלכליים, פוליטיים, דתיים, ערכיים, פיננסים במרחב הגלובאלי, בונים חסרי האונים דגם מדומיין של עולם בו ניצבת מדינת ישראל כשער פתוח לארבע רוחות השמים וכל הכדורים שבעולם נורים אליה ומנסים להכניע אותה, או בבעיטות אדירות ממצבים נייחים רחוקים או בדריבלים ערמומיים מקרוב.
במשחק הזה ששמו "כל העולם נגדנו", מגנה ישראל על שעריה הגנת גבורה ומגנה את כל מי שצריך היה להתייצב במערכי הגנה עליה על רפיסותם, או על בוגדנותם, או על הפקרתם את המגרש מכל וכל. הפשטנות היודעת לאגור עובדות הנראות כאילו הן תומכות ומגבות את הפחדים מפני התוקפים שאין בעולמם אלא תאווה אחת - להבקיע את הרשתות הישראליות, מהלכת אימים על הישראלי המצוי והופכת חלק מתמיה של פרדוקס מאלף. הטקסט של הפשטנות הזאת חוזר על עצמו חף מכל ביקורת עצמית: "ישראל היא מרכז העולם. היא הבריח התיכון של קיומו. הטוב והרע נמדדים על-פי ההתייחסות אליה. הכל נעולים יומם להוציאה מן המשחק ולילה לחלום חלומות ביעותים בהם מככבים הפחדים הבלתי רציונאליים מפני היהדות ההיסטורית שנתכנסה בימינו לתוך תבנית המדינה היהודית. ישראל לא מפחדת. היא איתנה. היא אינה מתחשבת בגויים. היא הדפה אותם, הודפת אותם ותהדוף אותם. כל היסטוריון יודע זאת. כל חוזה מנבא רק כך. אויבים נחושים מחד - עם ישראל נחוש פי כמה מאידך". עד כאן.
תשדירי פגיעות ועוצמה אבל הנה הפרדוקס. מזעיקים את העולם, סכנה! עומדים להבקיע את שערנו, כי אנו קורבנות פגיעים לכוחות גלובאליים שאינם יודעים לא חמלה ולא איפוק. משדרים כי, אלא אם כן יתגייסו כל שחקני תבל להשיב איתנו מלחמה שערה, תתרגש עלינו הרעה הנוראה מכל. הצירוף הפרדוקסאלי הזה בין תשדירי הפגיעות לבין תשדירי העוצמה המאגית אינו יכול להעיד אלא על חוסר אונים. מה עושים עם הכוח האדיר שיש לנו על-פי עדותנו אל מול הפחדים הדורסניים המאיימים עלינו על-פי האשמותינו? איך יוצאים מזה? איך מתמודדים עם הדילמה?
פשוט. ממלאים את העיתונים ואת המגזינים, ואת הפאנלים האקדמיים, ואת אולפני המדיה בהרצאות של מומחים היודעים לומר עד כמה האיסלאם נורא, עד כמה הוא אינו עוצר, עד כמה הוא משתלט על העולם, עד כמה הוא שם ללעג את המנהיגים של העולם הקורא לעצמו נאור, עד כמה הוא הופך את הנוף הגותי ואת נוף הרנסנס והרוקוקו והבארוק לנוף של מינרטים ושל כיכרות תפילת מיליונים הכורעים ומשתחווים שם חמש פעמים ביממה. אין בין המזעיקים יותר מקומץ תמימים הדנים בשאלה איך עוצרים את התהליך, איך משפיעים עליו, איך מרסנים אותו, איך חיים איתו? האלארמיזם הוא אפוקליפטי. אין לדידו מה לעשות חוץ מאשר לנבא חורבן האנושות הנאורה, וחוץ מאשר להעצים את הרטוריקה האמונתית כביכול שעמוד התווך היהודי של העולם לא ייפול למרות שאין בעולם מי שיתמוך בו.
זה כישלון אינטלקטואלי מדאיג. הנטייה ליצור זירה ציבורית בה ניצבים כל המזעיקים יודעי העתיד הבלתי נמנע אל מול יפי הנפש שעיניהם קשורות מראות אפילו מטר הלאה מהם ובצידה חוסר היכולת המודעת להציע דבר חוץ מאשר אפוקליפסה, היא נטייה שצריכה טיפול. חשוב לבודד אותה. העולם המובילי, המתוקשר, הפתוח לרווחה ל
אינדיבידואליזם חוגג מזה ולשבטיות עתירת אמונות פונדמנטליסטיות מזה - צריך ניתוח.
מנהיגים מתסיסים העוני המדכא המניע מיליארדים לנוע אל בשורות איכות החיים, העושר המופלג המסית את השועים להכניע את ההמונים כדי להתעשר עוד ועוד, ההתנגשות המתמיהה בין החתירה לעולם קונפדראלי לבין ההתעוררות של הלאומנות הנושנה. כל אלה לחוד ובוודאי יחדיו - מחייבים התבוננות מושכלת בתהליכים ודיון מעמיק מלווה בהסקת מסקנות רציונאליות, גם אם אלה מוציאות את הנהגת העולם למסע ארוך שלא יכול להיגמר באיזה זבנג שירעיד לימים אחדים את כל התקשורת העולמית בעוצמה מעוררת קינאה. חוסר האונים האינטלקטואלי, בעיקר זה המתעטף במערכות כריזה אפוקליפטיות, הוא אות קודר ומבשר תבוסה, ומי שאינו רואה ומי שאינו שומע, מתחייב בנפשו.
זה הזמן בו מתרוממים מן המחנות המזעיקים מנהיגים מתסיסים המוליכים את ההמון הנתון להפחדה להצביע בעבור הנהגה שנענית לפחד באמצעות אחיזת העיניים כי הוא יתגבר על הפחדים שהוא יצר במו ידיו. אבל זה בדיוק הזמן בו דרושים מדינאים שקולים, חושבים, איטיים, גם אם העולם שאינו נח לרגע דוחק. זה הזמן להתבוננות, לשיקול דעת, ולארגון הכוחות שידעו להתמודד עם מצב שטיבו נחקר ונלמד. זה הזמן לא להתרשם מן האלארמיסטים שילעגו למין כזה של הנהגה באומרם כי עד שהפילוסופים יעמיקו ויתבוננו ויסיקו מסקנות ויציעו דרכי פעולה, יכבשו כוחות השחור תבל ומלואה. לא נכון. הזמן אינו נגמר באבחת חרב ההצהרות הנחושות הנשלפת מול העולם הנע לו בדרכו. האבחה לא תעצור בעדו. היא מרשימה רק את בעליה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
