לא קשה לאשש, כי ההליכה לבחירות משתלבת היטב בשלשלת מתמשכת של הונאה עצמית. זו מבטיחה כקודמותיה, כי מערכת הבחירות שבפתח לא תשפר במאומה את יכולת המשילות, אלא רק תקנה תחושת הקלה זמנית המאפיינת את תרופת הפלא הישראלית, כי "הכל יהיה בסדר".
הסיבה לתופעה זו השלטת בישראל מאז הקמתה, נעוצה בעיקר במדידת איכות המשילות על-פי "מבחן התוצאה". מאחר שזוהר התוצאה או עכירותה מונעים את איתורן של הסיבות שגרמו להשגתה ולהפקת לקחיה האמיתיים, נוטה הציבור לאמץ את הפרשנות של התקשורת, האקדמיה והממסד הפוליטי. ואלה מייחסים בשוגג את העדר משילות לשיטת בחירות נטולת יציבות שלטונית, למנהיגות רופסת, לקשיי תקציב, ולהעדר פתרון מדיני.
מאחר שבכולם מצויים רסיסי אמת, הפכו אלה עילה להפיכתה של ישראל למעין "מעבדת ניסוי" לייצור רפורמות שהצדקתן בעצם הכשל, אך מבלי לרדת לשורש סיבותיו. כך קוברים עמוק יותר את הסיבות, ויוצרים את הקרקע לקריסה בטוחה של הרפורמה המתבצעת - וחוזר חלילה. דוגמה טובה לתופעה היא הקמתם וקריסתם של "מפלגות מזור" (נוסח "ד"ש", "צומת", "שינוי", "גמלאים"), שנעלמו ללא כבוד לאחר קדנציה אחת או שתיים.
השלם גרוע בהרבה מחלקיו
שינוי שיטת הבחירות לכנסת ולראשות ממשלה - קרס (וזו הושבה למתכונתה הקודמת), למרות "הכוונות הטובות" של הוגיה והתומכים בה. אך בצמוד לשינוי באו הרפורמות בחברת החשמל, המצויה על סיפם של כושר ייצור ועמידות כלכלית; הרפורמה בנמלים, שהביאה לשליטת יתר של הוועדים הרפורמות במערכת החינוך, המתבצעות בזו לאחר קריסת הקודמת לה. כך גם הוכנסו שינויים מבניים במשטרה שאין ביכולתם למנוע את הפשע ברחובות, ויש לנו צבא שאינו מסוגל לעצור את עלייתו של רף האיום. כל אלה מוכיחים כי כוונותיהם הטובות של יצרני הרפורמות השיתו עלינו "עוילם גוילם" המזין את עצמו על חשבון הציבור, ובעצם כך קם על יוצרו.
לכאורה, מערכת הביקורת הלאומית המכונסת במסגרת משרד
מבקר המדינה, הייתה אמורה כבר מזמן להצביע על נקודת התורפה בעשייה הלאומית. אלא מאי, מסתבר כי רובן נסתרות מעיני המבקר, וזאת בשל מיקומן בשילוב שבין מערכות המשנה. נקודות התורפה נמצאות בין משרד ממשלתי למשנהו, ו/או בתוך צה"ל - בין חיל האוויר לצבא היבשה, וגם בין חילות היבשה לבין עצמם. ואילו מוסד המבקר מתמקד ביחידות עצמן, מבלי לבדוק את תפקודן במשולב עם מערכות אחרות רלוונטיות.
אירועי השריפה בכרמל, למשל, משקפים במלואם את תרומתה החלקית והמטעה של ביקורת נקודתית - שאיפשרה לשריפת יער שגרתית להפוך לאסון של ממש. שכן אילו היה המבקר נותן מלכתחילה את דעתו ל"צמתי השילוב/החיבור" בין גופי הפעולה, מובטח היה כי הכאוס שהתחולל היה (כמעט) מתאפס. משום שבנוסף לאיתור מבעוד מועד (כמצוין בדוחות המבקר, שקדמו לאסון) של חוסרים ומגבלות בכמות ובכשירות טכנית של אמצעי הכיבוי כדי לשקללם בתוכניות ההפעלה, היה המבקר מנחה לחזק, באמצעות תכנון ותרגול משולב, את "צמתי השילוב" בין גורמי הפעולה - של מערך הכבאות, מד"א, משטרת ישראל והרשות המקומית. שילוב זה היה מביא כבר בתחילת האסון להקמתו של חפ"ק מיומן, לבידוד אזור השריפה, לפינוי הכבישים כדי לאפשר את פעולתם של רכבי הצלה, ולאישור (על-פי שיקול דעת) לגורמים אחרים להיכנס לאזור המוכה, לאחר תכנון, הנחיות וביקורת מקדימה לכוחות התגבור.
אלא שמוסד מבקר המדינה חושב ופועל בדיוק כמו נשוא נחקריו. הוא אינו נותן את הדעת לכך, שאיכות התפקוד של תתי-יחידות המבוקרות גבוהה עשרת מונים ואף יותר מזו של מערכת האם. תופעה זו מעידה בבירור על העדרו של שילוב נאות בין מערכות המשנה המרכיבות את מערכת האם. אי-זיהוי הכשל משקף חסך תפקודי של מערכי הביקורת והבקרה הלאומית עצמם, והוא מצידו חוסם אפשרות של איתור הפגע ותיקונו עוד לפני קרות האסון.
להביא את הפוטנציאל הלאומי ל"תפוקת על"
נטישת "מבחן התוצאה" והפקת לקחים אמיתית, תוך ירידה לשורשם של דברים והפעלת ביקורת מפוכחת של העשייה הלאומית, מעלים שלושה חסמי משילות, המונעים מיצוי נאות של הפוטנציאל הלאומי.
הראשון והבולט הוא חסרונה של הטלת אחריות אישית כ"חסם על" שהסרתו היא בהישג יד. את זאת יש לעשות באמצעות חקיקת "חוק התכנון הבקרה והדיווח". חוק זה יחייב כל מנהל אגף או מדור להציג קבל עם את תוכנית העבודה השנתית שלו, ומדי רבעון להציג לציבור הישגים, כשלים ודרכי פתרון המתוכננות לביצוע ברבעון הבא. עצם הדיווח יביא למודעות, הן של המדווח והן של הציבור, לאחריות האישית של בעל התפקיד לתחומי אחריותו, כפתח להשרשתה בממסד כדבר שבשגרה.
החסם השני הוא אותו העדר השילוב בין מערכות המשנה של מערכת האם שדנו בו קודם. במשרדי הממשלה יש לפעול להשרשת יכולת נאותה לתפקוד משולב בתוך היחידות השונות של כל משרד בנפרד ולתפקוד בין משרדי הממשלה, בהתאמה להחלטותיה.
בצה"ל, המתקשה בשילוב של החיילות והזרועות, תשונה שיטת ההכשרה וההפעלה בשגרה (אימונים ובט"ש), שימיה הם כימי המדינה - למרות השינויים בממדי האיום וברכיביו.
ובמשטרת ישראל יושם דגש בהפעלתה באמצעות יצירת מרכזי כובד זמניים ומדורגים - כאלה שיאפשרו הכרעות נקודתיות, אשר יהוו מסד לקביעת אמות מידה לסדר לאומי.
ומעל כולם, "יעד על", הוא מכשלתו של מוסד מבקר-המדינה, שבגלל התמקדותו במערכות המשנה, נעלמו מעיניו אופני שילובם במערכת האם - למרות היותם תנאי לתקינות תפקודה. זה מחייב לשדרג את מוסד המבקר - להרחיב את תחומי הביקורת שלו, ובד בבד, לצרף לידו מערכת בקרה "און ליין" במערך הגוף המבוקר, שיופעל מול הנהלתו ובתיאום - גם מול משרד מבקר המדינה.
אם כך נעשה, יזכה הציבור ברווח נוסף: תעמוד לשירותו מערכת ציבורית יעילה וממוקדת בהנהגת המדינה, שתהיה בעלת יכולת אמיתית לעמוד בלחץ בינלאומי ואו להניע מהלך מדיני, בשל יכולתה להפחית סיכונים ולהסיק מסקנות מכשלונות של ניסיונות קודמים.
כמו-כן, יזכה הציבור בהסכמה לאומית, החיונית כל כך לחיזוק יכולת העמידה של המדינה.
וכפועל יוצא מאלה, ימוקם הציבור במעמד הראוי לו - כריבון במדינה הדמוקרטית.
לרבים מאיתנו הנמנים על המחנה החילוני ציוני, מהווה העשייה ב-65 השנים של עצמאות סיבה ומקור לגאווה לאומית. אלא שמעבר לתחושת ההישג המרשים, עלינו להתייחס לניסיון הלאומי הצָבור, ולהפנים כי מרבית לקחיו לא הופקו. זאת, למרות מחירי העתק ששילמנו בדמים ובדם מעל ומעבר לנדרש. רק באיתורם והפקתם כהלכה, ניתן יהיה להביא את הפוטנציאל הלאומי ל"תפוקת על" שוות ערך להררי זהב כסף ויהלומים שאינם בנמצא, בעוד שהמאגר והיכולת של מיצוי הלקחים נמצאים בהישג יד.
על כן, במקום לנהות אחרי להג של דברנים מקצועיים, להכות על החזה בבחינת אשמנו, להתלונן על מיעוט משאבים, ולחלופין לאבד תקווה - חובתנו, כחילונים ציוניים, לעשות מעשה: לאגד את הציונות הדתית והחילונית, וביחד, כגוף גדול בעל יכולת שליטה וקביעה, להתמקד בשידוד המערכות. כי לעת הזו אין חשוב ממנו להגשמת הציונות.
אם לאו, עלינו לדעת כי בהתמידנו לתת את קולנו בבחירות למען רעיון ו/או אידיאל, מבלי להבטיח את יכולת הגשמתו, מובטח כי דבר לא ישתנה לאחר הבחירות, זולת השקעות עתק וציפיות שיתפוגגו כהרף עין.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
