בתמצית: הפתרון המדיני היחידי האפשרי במישור הפלשתיני הוא הצמדת יו"ש לירדן והצמדת עזה למצרים. על ההיגיון הכללי ניתן
לקרוא כאן.
במאמר זה אנסה להרחיב את היריעה לגבי הפתרון העזתי. בהנחה כי ברור לכולם כי עזה מתפקדת כישות נפרדת מזה כ-7 שנים ובתוכה שלטון חמאס אידיאולוגי פנאטי. ובהנחה כי ברור כי התגשמות השאיפה הילדותית הישראלית שבמסגרתה יחזרו הערבים ה"טובים" לשלוט בעזה (קרי פתח של אבו מאזן ) לא הולכת להתגשם וטוב שכך.
בפועל עזה הפכה להיות מדינה בפני עצמה שבהגיון יהודי גלותי נשארה "הבעיה שלנו". למעשה כף רגלו של חייל יהודי לא דרכה בעזה שנים ועדיין המקום מוגדר "שטח כבוש", בעיקר בגלל המצור הימי שנועד למנוע הברחות נשק, בעוד הנשק ממשיך לזרום מכיוון המנהרות.
אולם הסיפור האמיתי מתחיל ב-1977 בהסכמי קמפ דיויד. על-פי הגיון ההסכם, מדינת ישראל הייתה אמורה להחזיר את כל השטחים שנכבשו ב-1967 חזרה למצרים "עד הגרגיר האחרון". אולם המצרים סרבו להתפשר על מילימטר מסיני באותה עוצמה שהם התנגדו לקבל לחיקם חזרה את עזה.
סיר לחץ עזתי בחוכמה של בדיעבד מתבררת ההחלטה הישראלית להשאיר את עזה בתחומה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מקח טעות. למעשה הפיכת עזה למובלעת בתוך ישראל המנותקת ממצרים יצרה סיר לחץ עזתי, שהוביל את קברניטי מדינת ישראל לטעות נוספת -
הסכם אוסלו.
הסכמי אוסלו יצרו קשר בין עזה לגדה בתוכנית שנקראה "עזה ויריחו תחילה" ולמעשה סללו הסכמים אלו כביש מהיר ללא מוצא.
מתווה אוסלו יצר את המדינה הפלשתינית העתידית שמבתרת את ישראל ל-2 חלקים. כל מנהיגי ישראל בעבר הבינו כי ישראל איננה יכולה להתקיים באופן זה. הגיע הזמן לסובב את הגלגל אחורה.
המצב החדש במצרים כמו המצב החדש בעולם הערבי כולו יכול וצריך להביא את ישראל לשינוי היסטורי של טעות זו. ישראל צריכה לדרוש ממצרים להחיל את מרותה על עזה או לחלופין לאפשר לעזה להתפתח מבחינה גיאוגרפית לכיוון דרום (מרחבי סיני הבלתי מיושבים מאפשרים זאת ואולי אפילו מהווים אינטרס מצרי מובהק כי התפתחות לכיוון הזה תכניס לכלכלה המצרית הגוועת כספים רבים).
ישראל מצידה יכולה להציע כי לאחר 10 שנים של שקט ושינוי מגמה ברצועה יוקצו לה שטחים נוספים להתפתחות בנגב. שטחים אלו יקוזזו מגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון שישראל תשאיר בידה (הצעה זו כפופה לשינוי דרמטי ביטחוני וחינוכי בעזה). ההתפתחות לכיוון זה תאפשר לעזה שטחי חקלאות ותיירות (רצועת החוף בעזה דרומה לתוך סיני היא מן היפות בעולם) ולמעשה יש לה פוטנציאל להפוך את עזה לפנינה תיירותית בתוך מספר שנים. ריביירה על אגן הים התיכון. עם מעט דמיון אפשר לראות כיצד תיירים מגיעים לעזה ועושים ממנה גיחות לסיני ולישראל... שערו בנפשכם שכל כספי הסיוע העולמי לעזה יהיו מופנים במקום לנשק ולהתעצמות צבאית לבניית בתי מלון על חוף הים לתיירים.
אינטרס מובהק למצרים למצרים יש אינטרס מובהק למהלך מסוג זה מעוד סיבה. סיני כיום הפכה להיות למעשה ארץ הפקר והשבטים הבדואים יצרו אנרכיה שלטונית וואקום אשר סופח אליו ארגוני טרור מכל העולם. תהליך זה מאיים על מצרים ועל התיירות בסיני שהייתה מקור כלכלי חשוב. שליטה בעזה או לחלופין פיתוח מואץ שלה בסיוע כלל עולמי הם אינטרס מצרי מובהק שיוביל לאחיזה חזקה יותר בשטח ולהכנסות כלכליות עצומות לקופה המצרית.
גם לישראל יש מה להציע. ישראל יכולה לסייע בבניית תשתיות אזרחיות, תחנות כוח, נמלי תעופה וים וכמובן חקלאות ולהביא לצמיחה אמיתית מואצת ברצועה, מה שבוודאי יסיר את תחושת המחנק מרוב תושבי הרצועה ובכך אולי ינמיך את להבות הטרור והשנאה.
האופק היחידי לשקט בזירה העזתית ולשלום בר קיימא הוא בשיקום רצועת עזה ובהבאת האוכלוסיה בה למצב שיש להם עתיד ותקווה. כיום העתיד והתקווה היחידה לה הם יכולים לייחל הוא בהסתפחות מלאכותית לגדה ובהקמת מדינה פלשתינית - תהליך זה לעולם ייצר אי יציבות לישראל.
את הפתרון יש לבסס על מספר טענות תודעתיות חשובות:
1. הבעיה הפלשתינית היא בעיה אזורית ועל כן על כל מדינות האזור לקחת חלק בפתרון.
2. מצרים הייתה הריבון בעזה ליפני מלחמת ששת הימים ומשום כך יש הגיון רב בדרישה להחזיר את המצב בהתאם למה שהיה לפני 1967.
3. פתרון מסוג זה הוא בעל פוטנציאל כלכלי להתפתח וזהו אינטרס משותף של כולם החל מתושבי עזה עובר דרך החמאס ומצרים.
ברור לי כי המצרים יתנגדו, יש לאחים המוסלמים במצרים סדר יום אחר של ג'יהאד עולמי הרסני. אולם יש לקוות כי המציאות של למעלה משמונים מיליון פיות להאכיל יהוו אתגר לשלטון זה כי מהות ההצעה תסייע למצרים בכל פרמטר כמעט ובעיקר מההיבט הכלכלי. לישראל יש עניין לנתק את עזה מהגדה פיזית ותודעתית. על גורל יהודה ושומרון ארחיב בהזדמנות אחרת.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
