מאבק אחד יותר מדי

התגובה הישראלית על המהלך שנקטה הרשות הפלשתינית לקבלת מעמד של מדינה משקיפה באו"ם, היה צעד מיותר וחפוז, שניכר בו שהיה תעמולתי ותוכנת מראש.

ישראל חייבת ללמוד ולקרוא את המפה החדשה שנוצרה סביבנו: אירן מחבקת חיבוק דוב את הפלשתינים, כאשר טורקיה, ידידה קרובה לשעבר, הפכה לעוינת במפגיע, ומצד שני מצרים המתאסלמת של מורסי הפכה, בעל-כורחה יש לומר, תחת לחץ אמריקני עצום, להיות משכינת שלום במזרח התיכון.

האביב הערבי אכן מביא עימו תסריט חדש וכללי משחק שונים מאלה שהורגלנו אליהם. ישראל תתקשה מעתה להפריד בין הסוגייה הפלשתינית לסוגייה אירנית למרות שונותן, וגם הרשות הפלשתינית וחמאס רושמים שיפור ניכר והתקרבות ביחסים ביניהם.

במיון הסכנות האורבות לישראל ניצבת אירן בצדק בראש כאיום קיומי עצמאי לישראל. אולם זאת יש לזכור: אירן לא תוכל לתקוף את ישראל כמעצמה אזורית ללא טריגר שיהיה עבורה "קאזוס בלי" - עילת מלחמה. השנאה היוקדת היא הבסיס הרעיוני והאידיאולוגי, אולם הטריגר למלחמה שבחרה בו אירן הוא הבעיה הפלשתינית.

יישוב הבעיה הפלשתינית באופן שיהיה מקובל הן על הפלשתינים והן על ישראל, יטול את העוקץ במידה רבה מכוונותיה ההרסניות של אירן כלפי ישראל (נראה למזלנו שהפלשתינים מתונים הרבה יותר מאירן) - גם אם האיבה תישאר על-כנה.

שום מדינה, גם לא דיקטטורה חשוכה, אינה יכולה לתקוף חד-צדדית מדינה החיה בשלום עם שכניה - מפני חששה משאר העולם, וההיסטוריה הוכיחה זאת. צעד כזה יפר את הסדר העולמי הבנוי על איזונים ובלמים, ומדינות העולם, ובראשן המעצמות, ימהרו להשקיט את התוקפן מחששן לשלום העולם.

מדינת ישראל חייבת לעשות כל מאמץ כדי למצוא פתרון אמיתי לבעיה הפלשתינית כהחלטה אסטרטגית בראי הביטחון הלאומי שלה.