בדיעבד, לא היינו צריכים להיות מופתעים ממעברו של
עמיר פרץ ל"התנועה" של
ציפי לבני. למרות מאמציו הבלתי פוסקים של עמיר פרץ ליצור לעצמו תדמית של מנהיג פועלים, פעיל חברתי, נציג מוסמך של החלשים והנדכאים, הרי מעשיו לאורך השנים בהן נחשף לעיני הציבור הרחב העידו כי הדבר היחיד שעומד בפניו הוא קידומו האישי.
בעת היותו מזכיר הסתדרות העובדים תיפקד כמנהיג מתלהם, עודד שביתות עובדים, אך בסופו של דבר דאג ל"ועדים" הגדולים והחזקים על חשבון העובדים הבלתי מאורגנים, וכתוצאה מכך נבחר שוב ושוב כמזכיר ההסתדרות.
לאחר מעברו למפלגת "העבודה" (עם מפלגתו "עם אחד"), ניצחונו על
שמעון פרס והכתרתו כמנהיג מפלגת "העבודה", הציג את עצמו כמועמד לראשות ה
ממשלה, בעל פרוגראמה חברתית, אך בפועל קיבל, לא היסוס, את המינוי לשר הביטחון בממשלת אולמרט.
על-רקע תוצאות "מלחמת לבנון השנייה", כפי שהובנו אז, נראתה כהונתו כשר ביטחון כבדיחה ובעלת תרומה לא מבוטלת לכישלון. זמן קצר מאוחר יותר הובס בבחירות להנהגת מפלגת "העבודה" על-ידי
אהוד ברק, שגם החליפו בתפקיד שר הביטחון.
בשנים אלו ניסה עמיר פרץ, לא הרף, לארגן קבוצת ח"כים כדי לפרוש ממפלגת "העבודה" וכנראה להצטרף לקדימה. עם פרישת אהוד ברק ותומכיו ממפלגת "העבודה" נפתחה לו הדרך לפרוש, אך הוא העדיף להתמודד, שוב, על הנהגת המפלגה, בעיקר מול התומכת הגדולה ביותר שלו בעבר -
שלי יחימוביץ'. לאחר שניגף בפני יחימוביץ' ניסה בבחירות המקדימות לרשימת מפלגת העבודה לכנסת להיבחר במקום גבוה ברשימה, וכן "להכניס" למקומות ריאליים ברשימה מספר חברים שיאפשרו לו לפרוש, באם ירצה, בעתיד, מהמפלגה. הוא אומנם נבחר למקום השני ברשימה, אך לא הצליח ליצור גרעין נאמנים בעל השפעה.
במצב זה היה ברור לו כי השנים הקרובות במפלגת "העבודה" יהיו בזבוז זמן מבחינתו. וכך אנו מוצאים אותו, ביום האחרון להגשת רשימות המועמדים לכנסת, נוטש את המפלגה שעד לא מזמן רצה להיות מנהיגה ושבוע קודם ביקש וקיבל את תמיכתם של רוב מצביעי הבחירות המקדימות ועובר ל"התנועה" בראשות ציפי לבני. צעד זה חושף פעם נוספת את המניע המדריך את עמיר פרץ - טובתו האישית ותו-לא.
השגיאה של יחימוביץ' עתה, עם הגשת רשימות המועמדים לכנסת, ניתן לראות בבירור את הטעות הקריטית ששלי יחימוביץ' עשתה. יחימוביץ' מציגה את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה כנגד
בנימין נתניהו, נציג הימין, וציפי לבני המתמודדת, בדומה לה, על תמיכת המרכז-שמאל.
בעוד שלנתניהו וללבני יש עבר מוכח בתפקוד פוליטי ברור וידוע המכשיר אותם לכהן כראשי ממשלה, הרי ליחימוביץ' אין את זה. לכן במאבק בינה לבין לבני על התואר מי ראויה להנהיג את הגוש כראשת ממשלה, היא עתידה לנחול מפלה - דבר שעשוי להשפיע גם על מספר המנדטים שמפלגתה תצבור.
הטעות של יחימוביץ' היא בכך שעל-רקע חולשתה בתחום המדיני-ביטחוני-כלכלי היה עליה להרכיב סביבה כוורת של אישים ראשונים במעלה מהתחומים הללו, ולהציג את עצמה כעגלון המדהיר שלושה סוסים אביריים שימשכו את עגלת מדינת ישראל בראשותה למקום הנכון.
ליברמן-לפיד-לבני המשותף למפלגות ששלושת האישים הנ"ל עומדים בראשן, הוא שכל מי שייבחר לכנסת באמצעותם חייב את בחירתו לראש המפלגה ואינו יכול לטעון לתרומה אישית ממשית למפלגה.
לכן התרעומת והביקורת על הבחירה השרירותית של המועמדים לכנסת מטעמן של מפלגות אלו, על-ידי ראשי המפלגות, אינן במקומן. אף אחד מהם לא היה מגיע לכנסת אילמלא ראש המפלגה, והם - למעשה - "חייליו" ותו-לא.
