ממש לא יאמן, אמש, בתוכניתו של
ירון לונדון, התנוססה מעל ראשו הכתובית: "נותרו עוד 15 יום לסגירת הערוץ, רק ה
ממשלה יכולה למנוע את זה".
ירון לונדון ושותפיו בערוץ, המתגוללים על
בנימין נתניהו ועל ממשלתו, המטיפים ללא ליאות להפלתה, מחזרים בימים אלה לפתחה, וכדי להצילם מפיטורים, דורשים מימנה, להורות לכנסת המפוזרת, להתכנס לישיבת חירום מיוחדת כדי לחוקק חוק מיוחד עבור מעסיקם, שימנע את סגירת הערוץ, שפשט את הרגל.
היכן היושרה (אינטגריטי) של לונדון, קרשנבאום, דרוקר, רשף ושות', המיידים בליסטראות בממשלת נתניהו, הרודפים אותה אובססיבית, שמחים לאידה כשהיא נכשלת ומייחלים לתבוסתה בבחירות?
מתחולל בפנינו תיאטרון אבסורד: ערוץ טלוויזיה המתיימר להיות עצמאי ובלתי תלוי, דורש מהממשלה, שאותה ואת מדיניותה הוא מתעב, שתציל אותו מחורבן, ללא כל חשש שהחיבור לפטמה הציבורית (ההסדר לפריסת החובות לממשלה ל-6 שנים) יצור תלות בבעל החוב, שתפגע בעצמאות ובתפקוד ללא מורא וללא משוא פנים. האם אלה המוכיחים בשער, אינם חוששים כי בכך תפגע האתיקה המקצועית שלהם: "זכות הציבור לדעת?"
מדוע הציבור חייב בכלל להציל את ערוץ 10 מפשיטת רגל? (להלן ציטוט מרשימתו של
יואב יצחק "ביבי לא עונה"): "ערוץ 10 ובעליו כשלו. כלכלית. יותר מ-1.3 מיליארד שקלים נשרפו. חובותיו של הערוץ למדינה עולים על 60 מיליון שקלים. שרידותו מותנית בהזרמת כספים מידית...הערוץ נוהל באופן חובבני במיוחד על-ידי אנשיו של
יוסי מימן (בעל המניות העיקרי) ותוך פיזור משכורות מופרזות לשורה של עיתונאים ופרשנים. לכמה מהם שולמו משכורות של כ-100 אלף ש"ח לחודש במחירי עלות ואף יותר מכך".
יש הטוענים, שקיומו של ערוץ 10 חיוני לרבגוניותו של שוק התקשורת ולדמוקרטיה בישראל. לפי ההיגיון הזה צריך היה משלם המיסים לסייע גם ל
עיתון מעריב שפשט את הרגל, ובעתיד לעיתון
הארץ הנאבק על הישרדותו. ומדוע לא לסייע גם לאתרי חדשות באינטרנט ולתחנות רדיו?
באשר לדרישה למנוע את פיטוריהם של מאות עובדי ערוץ 10, האם דמם אדום יותר מדמם של מפוטרים במגזרים אחרים?
זאת ועוד, ערוץ טלוויזיה הגאה בשרות שהוא נותן לציבור, האם בימים בהם שביתת האחיות נכנסה ליומה ה-15, ובתי החולים הציבוריים על סף קריסה, לא ראוי היה במקום הכתובית האנוכית (או למצער לצידה) שהתנוססה מעל ראשו של ירון לונדון, שתהבהב באותיות של קידוש לבנה הכתובית : "רק הממשלה יכולה למנוע את שביתת האחיות ואת סבלם של החולים!!!".
לסיכום ניתן לומר: כשחודרת המצוקה דרך הדלת פורחת לה הבושה מבעד לחלון.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
