אנחנו המפולחים

הסיסמאות אינן פורחות באוויר. ראוי היה כי יהיה כן, כי תעבורנה לנגד עינינו כפרפרים ססגוניים שחייהם קצרים לאין ערוך מחיי הזחלים המאוסים שהרו אותם כך או אחרת כדי להביאם לעולם. אולם זה לא קורה. הן כמו יתדות. תוקעים אותן לתוך החולות של חיינו או לתוך אדמות הטרשים של אחוזותינו ומותחים עליהם יריעות מטולאות. אנחנו נקראים לבא לחסות בצילן בחמה הקופחת או בממטרים הצוננים והן נקובות כולן ודומות בכל אחת לרעותה. רק היתדות מבדילות ביניהן.

כשאנו אומרים "ביתינו" בכל מיני הטיות או במילים נרדפות שאינן נוטות לקרא לדברים בשמם, רק הן כאילו תקועות לנו בראש. אמני חרושת דעת הקהל טרחו טרחות הרבה לשייף את סיסמאות היתד האלה, לחדד אותן, לצבוע אותם בצבעים מצודדים. הם שיעבדו את מיטב מוחותיהם היצירתיים כדי להעניק להם שמות מזהים שאינם אומרים לא מעט ולא הרבה, לא אמת ולא שקרים, לא כלום ולא לא כלום.

יתד אחת כזאת היא סיסמה מעוצבת להפליא, מושחזת, כולה תכלת אהובה ודגשים לוהטים הקוראת לנו להתכנס לאוהל בו יבואו כל הבוחרים המשתוקקים ל"ראש ממשלה חזק". מאחר שלא הכל יודעים אם יש יותר ממועמד אחד הראוי לשאת את כתר האיש החזק, תוקע היתד את חודו לתוך פוסטר דיוקנו של היחיד והמיוחד שאין חזק בלתו ובוודאי אין חזק ממנו וכל האלקטרודות הדיגיטליות מתעוררות להחדיר אל מתחת לקרום מוחותינו את התמונה החייכנית, הבוטחת, המרגיעה, המבטיחה, המבשרת אלף בשורות, בעבורה נצביע ביום פקודה בהמונינו.

עם כל כך הרבה אלקטרודות בראש אין סיכוי גדול שנשאל מה זה בדיוק ראש ממשלה חזק. אך מפני דימויינו העצמי, כבודנו שלנו, חשוב להתאמץ לברר לעצמו, חזק במה? על מי? למה חזק? כלום עמדנו לבחור מדעת בראש ממשלה חלש, ועכשיו באה היתד ותוקעת לתאים האפורים שלנו כי כמעט טעינו, כי צריך חזק, לא חלש, כי זה בחיינו, אדיר כוח, גבר כהלכה, לא רפה, לא מריונטה מתפשרת, לא מדבר גבוהה גבוהה, עושה, פשוט עושה! כמעט חלילה לא ידענו.
או שמא ריחף מעלינו איום של דברים נוראים העתידים להתרחש אחר הבחירות שלא ידענו אותם או סירבנו להשגיח בהם, תהומות של גרעון, הררים של מיסים, מצור מדיני חונק, מתקפה של אומות לא ידידותיות שנפשן יוצאת לקרוע אותנו לגזרים, טילים, מלחמות לא עלינו, והדרך לומר לנו זאת בלי להכות אותנו בייאוש היא לומר שאנחנו צריכים לראש ממשלה חזק שיעמוד כחומה בצורה בינינו לבין כל האיומים המפלצתיים שיבואו כאילו מאליהם, והוא, החזק, יהיה היחיד שלא ייתן.

מול מכות גורל עיקש ונושן, רק הוא, חזק, יהיה תקיף מן הגורל ויוכל לו. הצימוד בין החיוך הבוטח והמבשר לבין נחשולי האיומים אינו טבעי, אולם אין ברירה. דיוקן חמור סבר, מקרין דאגה מפני הבאות, עלול להבריח בוחרים לקלפיות של ראשי ממשלה חנונים. העם רוצה גם חזק וגם גן עדן, גם עמיד בפני פגעים וגם עתיד וורוד כמו קיץ של אי אקזוטי.

ואולי היתד תוקעת משהו אחר בראש. ראש ממשלה חזק הוא משאת נפש בעידן של דרכים סתומות, של ייאוש מן התקווה, של פחד מחוסר האונים של הבוחר שאינו יכול להעלות עוד על הדעת איך מתירים את קרן חייו מן הסבך. ראש ממשלה חזק הוא פתרון ידוע ומנוסה לחלום בו, מעשה בלהות, תוקף הגוף את עצמו והביולוגיה ההגנתית שלו מצטרפת לחורשי רעתו הפולשים לליבו ואין ישועה אלא בהעברת כל מערך ההגנה העצמית לידיו של קוסם רב כוח שיציל את המובס מלכתחילה מעצמו. ראש ממשלה חזק, דווקא חזק. הגעגועים הם לכוח. למי שיש בידו לשאת את העם כשאת אב רחום את עוללו בידיו, למי שיכול באחת לפרוק מעל כתפיים שבריריות כבר, את עול האחריות ולהעמיס אותן כאטלס על גבו שלו. הביטוי הוא מדויק. חזק. לא נבון. לא חכם. לא נועז. לא רב חזון. לא מרחיק ראות. לא מגדלור. חזק. הגעגועים הם לכוח. היתד בהתאם.

סיסמאות היתד אינן מוטרדות מהיעדר פולמוס ענייני שקול ומדוד על כיווני הרוח בהם מתכוונים רבי החובלים המבקשים את אמון הציבור להשיט את הספינה. בעיניהן, אין כמותן תחליף רענן ויעיל להצגת מצעים עבשים. נושאי המחלוקת מתרדדים בידי נחתומי האסטרטגיה שנשכרו ללוש את בצק הבחירות למציות דקות מן הדק. אין להן משקל. לא מעלים אותן אפילו על הספינות.

הדיוקנאות של הקברניטים הם הדגל. שמותיהם הם הכיוון. הגיגיהם הם הרוח. כמה ליצנים וליצניות מרקדים לפניהם כמו שמוקיוני המלכים בטירות האביריות היו מרקדים בשעת סעודות השחיתות השופעות, דגלים בידיהם, רעשנים בגרונותיהם, מביכים עד חמלה. הם מקשטים את חצר האנשים והנשים המופיעים על היתדות בתואר "בראשות....". הליצנים הם לא בראש שלהם. לא לטוב ולא למוטב.

גם אנחנו מן הסתם לא כל כך. אנחנו רק ספקי ה"הן" או ה"לאו", מעריצי הסיסמה או בוזיה. אנחנו המפולחים. פלחי שמאל. פלחי ימין. פלחי מעמד. פלחי אמונות. פלחי צדק.פלחי חלומות. ובעיקר, אותם קיבוצי פלחים גדולים שאינם רוצים אלא ראש ממשלה חזק. חזק ויהי מה. אנחנו רבי המפולחים. כל היתר הוא סיפרות...