בהיסטוריה של הלוחמה, נצחון אמיתי הוא בסופו של דבר כרוך בשיניוֹ של משטר. זה נכון היום כפי שהיה בימי התנ"ך, וזה יהיה נכון גם בעתיד. למלחמות יש עלויות כלכליות ועלויות מוסריות, ומלחמות מתחילות ומסתיימות בגלל העלויות השונות של ניהול המלחמה. זה היה נכון למלחמות העתיקות של יוון ורומא, כיבושי הערבים, והפלישה המונגולית. זה היה נכון גם למלחמות יותר מאוחרות. מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לאימפריה האוסטרו פרוסית ומלחמת העולם השנייה הביאה לשינויי משטר בגרמניה הנאצית וביפן הקיסרית. ללא שינוי משטר, אובדן חיי אדם והעלויות הכלכליות, הופכות כל נצחון לנצחון פירי, במקרה טוב.
כפי שרבות מהמלחמות בין ישראל ואויביה הדגימו לניצחון צבאי בלבד לעתים קרובות אין בו די. כדי להביא לשינויי משטר מחיר המלחמה (אנושי או כלכלי) חייב להיות בלתי נסבל. המלחמה היא החוויה הקשה ביותר של המצב האנושי, ולכן, יש להביא את הזוועה של המלחמה אל בית האויב במידה מספקת כך שכל אשליות לגבי המשך המאבק יעלמו לנצח. שלום בין העמים הוא לא בר הישג דרך קידום חזונות אוטופיים, אלא כאשר מחיר המלחמה הופך להיות מכריע.
עידן היחיד בהיסטורית של 6000 שנות הקיום של העם היהודי שבו ניתן למצוא הקבלות משמעותיות למצב הנוכחי של ישראל הוא התקופה המקראית של השופטים. אז, כמו עכשיו, זאת תקופה של אחרי הכיבוש הראשוני של ארץ ישראל, תקופה שבאה אחרי זמן גלות ממושך (במצרים במשך 400 שנה ובעידן המודרני במשך 2000 שנה), זמן שמתיחד על-ידי הרחבת בניה והתנחלויות, ועדן שראוי לציון במלחמות רבות ונשנות עם האויבים מסביב. המאפיינים הבולטים של המלחמות בתקופת השופטים הם שהן היו אכזריות, הן גבו אבדות כבדות, אבל בעיקר כי הן היו חסרות רחמים כלפי שליטי ומנהיגי האויב. אדניבזק שנהג לחתוך ולאסוף את האגודלים והבוהנות של אויביו, אגודליו ואצבעות רגליו הגדולות נקטעו לפני שהוא עצמו נהרג. אהוד תקע את פגיונו בבטנו של עגלון מלך מואב, ואשתו של יעל אשת חבר תקעה את יתד האוהל ברקתו של סיסרא. תקופת השופטים נמשכה 390 השנים והתנ"ך אינו מזכיר את המלה 'שלום' אפילו פעם אחת. למרות זאת, היו תקופות ממושכות של שקט, ואחת מהן בעקבות תבוסת מואב בידיו של אהוד נמשכה 80 שנים.
בתקופא המודרנית יותר, בסוף האביב והקיץ של 1940 מצאה את עצמה בריטניה במצב רע מזה שישראל חוותה אי פעם מאז הפכה למדינה ריבונית בשנת 1948. הצרפתים עמדו על סף כניעה, בלגיה נכנעה, החלק הגדול מהצבא הבריטי נלכד בדנקרק, אמריקה נצמדה לניטרליות, וגרמניה שלטה באירופה. זה לא ממש נוגד לעמדתה של ישראל בהגדרה הגיאוגרפית-אסטרטגית של היום. ישראל מבודדת, מוקפת אויבים, ותחת איום של מלחמת השמדה.
מה שעצב את העולם שלאחר מלחמת העולם השניה היו באותה מידת ההחלטה שהתקבלה בתחילתו של הסכסוך על-ידי צ'רצ'יל, והטלת הפצצות האטום על יפן בתום הסכסוך. בחודשי מאי ויוני 1940 קבינט המלחמה הבריטי התלבט באפשרות של שימוש בשירותיו של מוסוליני כמתווך במשא-ומתן לפתרון של שלום עם היטלר. על השולחן היה האי מלטה, ומייצרי גיברלטר (שניהם רחוקים בהרבה מיבשת אנגליה מאשר יהודה ושומרון ועזה מישראל). ההחלטה שצ'רצ'יל קבע שהוא אינו מעוניין בהסדר של מו"מ על בסיס של ויתורים היא זאת שבסופו של ענין הובילה לנפילת המשטר הנאצי.
הרוב המכריע של גרמנים היה מוכן לשלם מחיר גבוה מאוד תמורת הרייך של אלף השנים. אך בסופו של דבר, העלות לגרמניה הייתה אסטרונומית. שינויי משטר בגרמניה הנאצית בוצעו על-ידי הפצצה מסיבית מהאוויר של ערים גרמניות. כדי להביא לשינוי המשטר ביפן, הפצצת הירושימה לא הייתה מספקת . שבוע לאחר הטלת הפצצה הגרעינית הראשונה, נגסאקי, נשחכה לאבק על-ידי פיצוץ גרעיני שני. רק אז השתכנע העורף היפני שהמחיר היה גבוה מדי.
בשנת 1977 המערב הנאור החליט לשנות את כללי המשחק, ויצא להגביל את הפגיעה באזרחים. המטרה הייתה למעט את המחיר שהעורף יורשה לשלם בפרופורציה להישגים צבאיים. זה הפך ידוע יותר בשם "תגובה מידתית", או הכמות הסבירה של נזק סביבתי שהמערב היה מוכן להתייחס אליו כמקובל. בלשון אחרת, העיקרון הוא שבהתקפה שבה ניתן לצפות כי יגרם אובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים, נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, נזק מופרז ביחס ליתרון קונקרטי צבאי ישיר, הוא אסור. מגבלות אלה מנסות להגן על האוכלוסיה האזרחית מזוועות המלחמה, במיוחד כאשר אין יתרון, לגיטימי צבאי ניתן להשגה. לכן, כאשר המערב עומד דומם ומאפשר את רצח העם בסודן, דרפור, רואנדה, קונגו, וסומליה להמשך, הוא מוצא את עצמו בצד הצדק המידתי. שכן אי התערבות, גם אם היא מובילה למותם של מיליונים נתפסת כתגובה מוסרית על-פי קנה המידה של המידתיוּת.
למרבה הצער, הלוחמה במאה ה -21 עוקפת את הכוונות הטובות ביותר של פרוטוקולי ז'נבה. הדילמה היא כיצד ליישב הטקטיקות של האיסלאם המיליטנטי המשתמש באזרחים כמגן כדי לנצל את נקודת התורפה המשתמעת מהברית המחויבת לפרוטוקולים. זה הפך לשגרת האיסלאם המיליטנטי שהוא יתבסס בלב האוכלוסיה אזרחית כדי לשגר רקטות ממסגדים וחצרות בתי ספר, במטרה המכוונת של שימוש בעיקרון המידתי לתועלתו. בהתחשב בגולדסטונים של העולם הזה, באמצעי התקשורת, וההטיה כנגד ישראל, ישראל צריכה להימנע מהמלכודת של "תגובה לא פרופורציונלית’’.
תושבי עזה הוכיחו כי הם מוכנים לשלם מחיר גבוה. יש להם מעט עבור מה לחיות, אפילו פחות מה להפסיד, והם מוכנים לתת את חייהם עבור הג'יהאד הקדוש. ישראל לכודה בין הפטיש לסדן; העולם של גולדסטון מחד, והאובססיה של התקשורת עם הרעיון של "תגובה לא פרופורציונלית" מאידך. העיקרון המידתי הפך למסמר הפרסה הקטן של ישראל. מה שהערבים לא הצליחו להשיג בזירה של סכסוך המזוין הפלשתינים מאיימים להשיג בזירה של דעת הקהל, בית הדין הבינלאומי, ובאו"ם המושחת.
ישראל חייבת להבחין ולהבדיל בין ההנהגה הפלשתינית והרחוב הפלשתיני. כדי שהרחוב הפלשתיני ישנה את עמדתו לגבי הסכסוך המזוין המתמשך עם ישראל צריך שיהייה לו משהו מוחשי יותר מאשר 72 בתולות בגן העדן, משהו ששווה לחיות למענו. משהו שיחליף את התודעה של ‘למות בעד’ בתודעה של ‘לחיות למען’. שינוי מהותי זה דורש גישה דו שלבית. ישראל חייבת לתמוך ברחוב הפלשתיני ובו בזמן להרתם לאסטרטגיה מנצחת שיטתית נגד המנהיגות שמטילה (לעתים קרובות על-ידי כוח) את המציאות הנוכחית על הפלשתינים וחושפת אותם לזוועות מלחמה, בעוד שהיא מסתתרת בבונקרים תת-קרקעיים.
הכישלון המשמעותי ביותר של מערכות ישראל נגד החיזבאללה, החמאס והפת"ח הוא העובדה שמנהיגי ארגוני הטרור הללו לא חוסלו. עובדה שמאפשרת להם להמשיך ולהנהיג את רסן הטרור שלהם ממעמקי מאורות העכברים שבהם הם מסתתרים. להתיר ל
חאלד משעל, ראשו של החמאס, לבקר ברצועה עזה בפעם הראשונה אי פעם, הוא נצחון סמלי לארגון המיליטנטי שמסתכם בנצחון מהדהד לטרור. ארה"ב לא הססה לצוד את
סדאם חוסיין ואת בן-לאדן, בעוד שישראל הותירה שוב ושוב את חייהם של מנהגי ארגוני הטרור, גם כשהם היו במרחק נגיעה. ישראל חייבת להפוך את החיים ברחוב הפלשתיני לכאלה ששווה לחיות בשבילם ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים לחיסול הטרור כאמצעי להשגת הישגים מדיניים. זה בר ביצוע בלי ליפול למלכודת "המידתיות" ובלי להזדקק לויתורים בלתי סבירים אשר עלולים לסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל.
