שוויון בנטל, או צדק חברתי, הפכו לסיסמאות נבובות שהכלח אבד עליהן כבר מזמן. במציאות הישראלית הן לכל היותר בבחינת אוטופיה בלתי-מוגשמת. גיוס טוטאלי הרי אינו אפשרי וצדק חברתי אינו בר-השגה.
מי שעדיין, בכל זאת, סבור לתומו שיש מי שיצליח לממש את השניים, חולם בהקיץ וטועה בגדול. יתר על כן: בקונסטלציה הקיימת - הפער רק ילך ויגדל ושום אשף כלכלי לא יצליח לשנות את פני הדברים כפי שאכן מתבקש. הסיבה לכך פשוטה בתכלית: מפלגות הצמרת, הטובלות בשומן, אינן מעוניינות בשינוי התמונה. אף אחת מהן לא תהין, למשל, להתעסק עם טייקונים שדואגים לשמן אותן בכספם. צריך על כן להיות פתי גמור כדי להאמין במהפך שכזה.
חלומות באספמיה עם יד על הלב קשה להניח שתחושת הצדק היא זו שמניעה את גלגלי המדינה. גם לא שאיפה לחברה שוויונית יותר. הישראלים המשוועים כביכול לשוויון לא נראים כמי שבאמת חושקים בו. עובדה שהם מותירים בשטח חלכאים ונדכאים מדממים מבלי להושיט את העזרה הנדרשת.
גם הגיוס הכולל הוא בסופו של דבר רק חלום-בלהות. הוא כרוך בהשקעה שאינה משתלמת מכל הבחינות. זאת ועוד: ללא מוטיבציה של חרדים או ערבים מגויסים - אין שום סיכוי שחלום שכזה יקרום בכלל עור וגידים. גיוס כ"פרינציפ" עלול רק לייצר מסלולי-שירות יקרים, שעלותם גדולה על התועלת שבהם ושאינם מסייעים במאום להקטנת הנטל האמיתי. ובאשר לשירות לאומי, הרי שלא יעלה על הדעת במדינה דמוקרטית לגייס בכפייה עובדים לבתי-חולים או סייענים לקשישים.
מחושך לאור אז במקום להפריח סיסמאות נבובות וחסרות כל כיסוי, מומלץ לפחות בשעה הרת גורל שכזו למנות במינוי אישי שר אוצר מיומן, שיתווה את הדרך ליציאה מחושך לאור כלכלי. באמתחתנו מצויים שני כלכלנים לדוגמה שעשויים היו לעשות את המלאכה כראוי: הראשון שבהם הוא פרופ'
מנואל טרכטנברג, שכבר קנה את עולמו בדוח החברתי-כלכלי שפירסם לא מכבר, והשני הוא פרופ'
אבישי ברוורמן, ח"כ מפלגת העבודה, איש כספים שחולל נפלאות עוד בעת שירותו בבנק העולמי.
יש רק צרה אחת: איש משני אנשי האקדמיה השנונים האלה לא יאבה, קרוב לוודאי, ליטול על עצמו את התפקיד המאוס ולהכניס את ראשו הבריא למיטה חולה עד כדי כך. וכמו הכמיהה לשוויון ולצדק - תיוותר, ככל הנראה, גם המשאלה הזו כחלום שאינו ניתן למימוש.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
