ההפרטה, המחלה הממאירה בכלכלה הישראלית, מחללת את כל מה שמייצג השם דוד רזיאל בכפר הנוער במבואות העיר הרצליה.
שמה של החברה, שרכשה את הכפר, מתנוסס באותיות ענק בשלט הכניסה, ואילו השורה המציינת את זכרו של דוד רזיאל מוצנע באותיות קטנות. גם עם תטען החברה, שקנתה את הכפר, שלשמה יש משמעויות ערכיות-חינוכיות, הרי הצנעת השם דוד רזיאל בשלט הכניסה זה חילול זכרו, זו האדרה של הפרטה בלתי מרוסנת.
חוצפה וגסות רוח מעלים על שרטון ערכים חינוכיים החובקים בחובם דוגמה ומופת של נתינה לחברה, כפי שמסומל בשם דוד רזיאל. אני כותב זאת למרות שאינני שותף לעמדותיו הפוליטיות דוד רזיאל, אך אני מעריץ אותו כאדם של נתינה לחברה.
דוד רזיאל, בשמו המחתרתי
אלוף בן ענת, דומע שם למעלה כאשר הוא רואה את ההפרטה מתעללת במוסד החינוכי הנקרא על שמו. למרות היותו מפקד ארגון ,שלחם מלחמת חורמה נגד שלטון בריטניה בישראל, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוא נענה לבקשת הבריטים להעמיד יחידת קומנדו נועזת של האצ"ל לחבלה במתקני זיקוק הנפט הסמוכים לבגדד, שהיו חיוניים לצבא הגרמני.
לאור הסיכון הרב בפעולה, החליט דוד רזיאל, המפקד הכללי של האצ"ל, לפקד על המבצע. כשהגיעה החוליה לעירק הוטל עליה משימה מודיעינית נוספת, ובה מצא דוד רזיאל את מותו.
את כפר הנוער דוד רזיאל קנתה חברה פרטית "עתיד", שמפעילה כיום למעלה מ-40 מסגרות חינוך ברחבי הארץ, וכפר הנוער במבואות הרצליה הוא אחד מהם.
זו חברה, שהמנכ"ל שלה משתכר כ-600,000 שקל בשנה בתוספת של כ-55,000 שקל בשנה הוצאות לרכב. המנכ"ל זכה לחוזה עבודה, העולה על שכרו של שר בישראל, אך להון האנושי היקר בדמות צוות מדריכים אין הסכם עבודה.
המסמך היחיד שמקבל העובד החינוכי הוא "הודעת מעביד", שדואג להדגיש כי אין זה הסכם עבודה, אלא מדובר בהודעת המעביד על עיקר תנאי העבודה.
הוצאות הרכב החודשיות של מנכ"ל הרשת מתקרבות ל-5,000 שקל לחודש, וזה השכר החודשי של עובד חינוכי בכפר. זו פנימייה ש"חוסכת" בעלויות, כמו העלות של אחות במרפאה של הפנימייה אחרי שעה 12 בצהריים.
ההפרטה אינה יודעת רחם. לספק מים חמים כסדרם בחורף חייב לעבור את מערכת חישוב העלויות ואת מערכות הרווח וההפסד. התוצאה היא טפטוף מים חמים במשורה במקלחות של התלמידים, לעתים רק מים קרים.
הזנחה, עובש וטחב במקלחות זה חלק מהתפישה של חברה המפריטה את עצמה לדעת. הזנחה, טחב ועובש במקלחות של תלמידים כנראה תתקבל כ"טרוניה קטנונית", ולא כתב אשמה כלפי משרד החינוך, שמאפשר להפרטה להשתולל במערכות החינוך של מדינת ישראל.
"ערימת אשפה ענקית בין שני קרוואנים המשמשים כיתות לימוד, שלא מפונה כבר חודשיים", כפי שכתב העיתונאי,
אור קשתי, ב
עיתון הארץ, בוודאי יתקבל "כטרוניה של טרדנים", ולא ככתב אשמה של הזנחה בלתי נסלחת של חברת קבלן, שחייבת להיעלם מהנוף החינוכי שלנו.
יש להתייחס בכובד ראש לתלונה של התלמידה גלינה מכתה י"ב באותה כתבה על "כלי אוכל מלוכלכים", או הטענה של תלמידים אחרים שהם מקבלים "פריטי מזון שתאריך התפוגה שלהם עבר... או עגבניות ומלפפונים לא טריים בסלט". זו התוצאה המחפירה של שחיתות בשיטה, הנקראת חברת קבלן, השיטה המועדפת בחברה של קפיטאליזם דורסני, ובשם היאה לו - "קפיטאליזם חזירי".
מדריכים המספרים על "מאות שקלים שנעלמים להם כל חודש מהמשכורת" זה חלק ממערכת הפעולה ומהשיטה של חברת קבלן, שכניסתה למערכת החינוכית היא בחזקת מעשה של מפגע חברתי שיש לעקרו, ומיד.
את כתב האשמה החמור ביותר נגד התופעה של חברת קבלן שהפכה למפגע של פשע כלפי החברה ניתן למצוא בדבריה של אחת המדריכות ל
עיתון הארץ - "ניסינו להסתיר מהחניכים את מה שקורה כאן, אבל אי-אפשר לעשות את זה יותר. עמדתי בכמה סיטואציות השנה שאמרתי לעצמי, תודה לאל שחניכים שלי לא מתים, ואז התקשרתי להנהלה - ואין תשובה, אין מענה".
מצער, שלמרות כל התופעה הקשות המתוארת, יש לחברת הקבלן גיבוי מוחלט של הפיקוח מטעם משרד החינוך.
מצער, שמשרד החינוך נותן גיבוי למפגע של חברות קבלן בתלמידי ישראל.