לעתים נדמה לי שעל העיתונות בארץ השתלטו עיתונאים שבאו מאיזו מדינה רחוקה כדי לנסות להשפיע על ישראל. איני יודע בדיוק איזו מדינה זו, אך יש לי הרגשה שזו מדינה עוינת את ישראל. אפשר להבין זאת גם אם לא מעמיקים בתוכן של כתבותיהם, לפי השמחה לאיד שהם מבטאים כאשר הם מוצאים משהו בו אפשר לעקוץ את ישראל.
אפשר למצוא כמה מהעיתונאים שיטענו כנגדי בלהט רב שהם אוהבים את מדינת ישראל אך שונאים את ראש ה
ממשלה ושרי ממשלתו. זו טענה מעט מבלבלת, ראש הממשלה אינו נבחר על-ידי עם ישראל ומייצג את מדינת ישראל? כאשר העיתונאים קוראים לאובמה ולמנהיגי מדינות אירופה להעניש אותו, האם אנו, אזרחי המדינה, לא נענשים? למה הם נשמעים כל כך שמחים אם לא יתנו לאזרחי ישראל להיכנס לאירופה ללא ויזה, אם לא יקנו תוצרת ישראל שנוצרה 'בשטחים'? האם בני אדם שגרים שם אינם אזרחי ישראל? למה העיתונאים מחככים ידיהם בהנאה לשמע סבלם של בני עמם?
מקובל עלי שאפשר לבקר את מדיניות הממשלה ומעשי המנהיגים בשלטון, אך למה להזמין גורמי חוץ לאלץ את הממשלה הנבחרת לפעול בניגוד למנדט שקיבלו מהעם?
כל החוכמה בצד של העיתונאים? כל אדם, אפילו אם הוא רק עיתונאי, זכאי להביע דעה משלו, אך לא להשתלח באנשים בעלי דעות אחרות (הרוב). אפשר לנמק דעה ולנסות לשכנע, אך חלילה לעיתונאים להתנהג כאילו כל החוכמה בצד שלהם וכל מי שמתנגד לדעתם הוא בהגדרה טיפש, פשיסט, גזען נמוך-מצח, בקיצור - ימני שלא יודע דבר.
העיתונאים מדווחים כאילו הם צד שלישי המסתכל על התנהלות ראש הממשלה מול ראשי מדינות אחרות. הם מעודדים את הקבוצה של ראשי מדינות המערב כאשר אלו מנסים להעמיד את ראש הממשלה 'הבלתי אחראי' על מקומו. הכותרות זועקות: "אובמה יבהיר לנתניהו בביקורו בישראל 'אל תתקוף באירן'". אפשר לחשוב שהפרשנים יודעים בדיוק מה אובמה יגיד לנתניהו ולמה. לי עולה מהכותרת יותר משמץ של שמחה לאיד. הם כמובן חושבים שטוב עושה הגננת-אובמה, שמעמידה את הילד הסורר נתניהו על מקומו.
"למה אבו מאזן לא מתארח אצל שרה?!" בטלוויזיה מרימה השדרנית גבה בחוסר אמון, כאשר היא מדווחת על רצון של ראש הממשלה להיפגש עם אבו מאזן לשיחות שלום. הפרשנים שלידה שואלים בציניות מה ביבי מוכן לתת לאבו-מאזן כדי שזה יסכים לדבר איתו? "הרי ברור לכל מי שאינו ראש ממשלה שהאינטרס הלאומי שלנו הוא לפייס את אבו מאזן באתנן כדי שיסכים לדבר".
תוך הקלדת הארס הם בוודאי ממלמלים: "איזה חוסר תרבות! ביבי לא מוכן להגיש תקרובת לאורח הנכבד (הקפאת בנייה, אסירים). לא פלא שאדם תרבותי כמו אבו מאזן לא מוכן להתארח אצל שרה. הו כן, היא גם מלאה ולא מתלבשת טוב ובכלל אנחנו נגעלים ממנה”.
בעיני רוחם הם רואים את ביבי שמעז להיות חוצפן מול הקיסר אובמה, מסתתר תחת השולחן כאשר שרה מכתיבה לו את המדיניות. לפי מה שאומרים בתקשורת, לביבי יש מזל שאובמה התרבותי, בכלל קיבל אותו לשיחה. טוב שבשיחה הזו הוא הראה לו בצורה תרבותית את הבוז המוצדק, על-ידי כך ששם את נעליו האלגנטיות על השולחן.
שיעזבו אותנו בשקט כבר! דיבורים כאלו נשמעים לכם כדיבורים של אזרחים ישראלים? לי הם נשמעים כדיבורים של אזרחי מדינת העיתונאים. אני לא יודע הרבה על מדינת העיתונאים, אך אני בהחלט לא מתלהב ממערכת החינוך במדינת העיתונאים שהוציאה עיתונאים בעלי תרבות כזו.
המרגיז הוא שאין הם רואים את עצמם כשייכים למדינת ישראל ואת הממשלה הנבחרת כממשלתם. תמיד הם מדברים בגוף שלישי. הם - הממשלה, הוא - ראש הממשלה, היא - מדינת ישראל, ייענשו. לא אנחנו העיתונאים במדינת העיתונות עומדים להיענש. אנחנו דווקא מצדיקים את העונש.
העיתונאים מגייסים אנשי ביטחון לשעבר כדי לתת לכך מראית עין של אובייקטיביות, הם יוזמים פאנלים אליהם מוזמנים אנשים שדעותיהם מתאימות לדעה הרווחת במדינת העיתונאים, כדי להתווכח אם יש לסקול את ביבי או לתלות את שרה. השנאה שלהם מציצה מבעד לשכבה הדקה של תרבות.
יאללה! תעזבו אותנו במנוחה, לכו לסקר את השלטון בסוריה!
