השנה חל פורים ביום א'; אצלנו זה הפך לחג פולקלוריסטי, כיפי כזה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. אבל האמת היא שזהו חג רציני ביותר, הוא אמור להזכיר לנו שבכל דור ודור הקב"ה עושה עימנו נסים ונפלאות ומציל אותנו מיד חורשי רעתנו הזוממים לכלותנו. וגם כאשר הנסים האלה מסתתרים בתוך לבושי הטבע, שמה שרואים בגלוי זה רק מהלכים פוליטיים שנעשו מאחורי הקלעים, הרי התזמון של המהלכים וגם התוצאות מכוונים מלמעלה והם מהותו של הנס. וכאשר משווים את נס פורים, כולל מה שקדם לו כמובן, קל לראות שלמרות כל השינויים החיצוניים, שיש לנו מדינה עצמאית לכאורה וכולי, הרי שמבחינה מהותית לא השתנה הרבה; עדיין יש מי שזוממים לכלותנו ובהנמקות דומות מאוד לאלה של עמלק ושל המן, צאצאו המפורסם. כמובן, לא תמיד האויב הוא גלוי, אבל כמעט תמיד הוא קיים וחורש רע.

ומכיוון שכאמור, זהו חג רציני, יש כמה הלכות ומנהגים שאנחנו משמרים בקשר ליום הזה כדי לעורר אצלנו את המוּדעוּת לאמור לעיל וכמובן, מודעות לדרך שבה עלינו ללכת כדי לזכות לאותם נסים ונפלאות. לכן נתבונן מעט בקביעות בה חל פורים בשנה זו, ביום א' בשבוע, בניסיון להגיע למודעות הנדרשת. תמיד קוראים בשבת שלפני פורים את פרשת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" אבל לא תמיד זה יוצא בערב פורים ממש. הקשר בין פרשת זָכוֹר לפורים ידוע; יוזם גזרת ההשמדה, שעל נס ההצלה ממנה אנחנו חוגגים את פורים, היה המן הרשע מזרע עמלק. במגילת אסתר, שקריאתה היא המצווה העיקרית בפורים, כתוב [פרק ט']: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, לומדים חז"ל שזכירה קודמת לעשייה, שצריכים לזכור את איבתו של עמלק (בשבת) לפני שמוחים את זכרו בפורים, כי הזכירה נותנת כוח לעשייה.

בסומי עד דלא ידע

ביום החג עצמו יש לנו עוד כמה מצוות, כגון מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. והנה במסגרת ה-מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, אומרים לנו חז"ל ונפסק להלכה כי: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ובעברית מדוברת, חייב אדם לשתות (יין) עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". לכאורה, זהו סתם ביטוי שאומר כי צריכים לחגוג בשמחה שפורצת את כל הגבולות. אגב, בדיוק משום כך, מחשש לפריצת גבולות מתוך שכרות, נקבע למעשה כי יש לשתות יותר ממה שרגילים, אבל לא להגזים. אלא שבהוראה הזאת יש הרבה מעבר למה שרואים בגלוי; הרי לשתיית יין בריבוי יש השפעה מסוימת מאוד על השותה, הפתגם "נכנס יין יצא סוד" מבטא היטב השפעה זו, מעבר לרמז שנאמר בגמרא, ש"יין" ו"סוד" שווים בגימטריא.

חז"ל אומרים "גדולה לגימה שמקרבת"; ליין יש תכונה שהוא משיל את המסכות מעל מי שמרבה לשתותו וכך גורם לו להיחשף כפי שהוא (- יצא סוד). המסכה היא בעצם היישות של האדם, תוצר האגו שלו, היא המונעת מהאדם להתגלות כפי שהוא והיא גם המפריעה ביצירת קשר אמיתי עם הזולת. אגב, בקלות אפשר להוכיח כי למסכה הזאת, לאגו, יש תפקיד (שלילי) נכבד בכשלונות כאלה ואחרים של בני אדם בכלל ושל מנהיגים בפרט, אבל בינתייים נתרכז בעצמנו, באנשים הפשוטים. שלמות שמחת החג הזה, כמו גם החגים האחרים אגב, מותנית באהבת ישראל ובאחדותם, יעדים שלצורך השגתם אנחנו מקפידים על קיום מצוות החג "מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". וכמובן, גם סעודת פורים בצוותא, כולל שתייה כדת.

כי כאמור, כאשר שותים נושרות המסכות שמורכבות מהתייחסות לחיצוניות של המציאות בכלל ושל הזולת בפרט; כתוצאה מכך מתעמעמות הדאגות, שהן תוצר של התייחסות לחיצוניות המציאות וגם ממילא נפתחים לקבל את הזולת כי מתייחסים אל האדם ולא אל המסכה שהוא רגיל לעטות על עצמו. וזו התועלת הגדולה שניתן להפיק משתייה בצוותא בסעודת מצווה בכלל ובפורים בפרט, פתיחת הלב אל הזולת וקבלתו כפי שהוא באהבה אמיתית. ומכוח אהבה זו ותחושת האחדות שבעקבותיה, מקבלים מלמעלה את ההארה הדרושה לנקיטת המהלכים הנכונים בדרך לנס ההצלה מיד כל צר ואויב. ושוב, אומנם זהו נס המלובש בטבע, כולל השקעה בביצוע המהלכים הנכונים, אבל אין זה גורע מערכו של הנס. ואדרבה, נס כזה הוא גדול יותר מנס המשנה את מערכות הטבע.

לפעמים המנהיג מסתתר

כאמור, השנה חל פורים ביום א' למחרת השבת בה קוראים בתורה את פרשת תְּצַוֶּה [שמות כ"ז]: [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. בשבוע שעבר עמדנו על ריבוי החזרות בתורה של הפסוק: וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. והנה לפנינו פרשה שלא רק שאינה פותחת בפסוק הזה, גם שמו של משה אינו נזכר בה כלל. אומנם הדיבור של ה', וְאַתָּה מתייחס אליו, אל משה, אבל שמו אינו נזכר כלל. לפרשה זו התייחסנו בשנים קודמת מזוויות שונות וכעת ננסה לראות את הקשר בינה ובין פרשת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" שקוראים מיד לאחריה ובין פורים שחל למחרת קריאתה. הרבה שבחים נאמרו על משה רבינו במהלך הדורות; גם התורה עצמה מציגה אותו באור נעלה ביותר, אבל דומה כי התכונה העיקרית שהיא הבסיס לכל התכונות שבהן משבחים אותו, היא מה שהתורה מעידה עליו בפרשת בהעלותך, שהוא עניו.

[במדבר ג'] [ג] וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לפי רש"י, התכונה הזאת פירושה שהוא שפל וסבלן. כלומר יש לו סבלנות לכל אחד, כאילו אינו מודע כלל למעלתו הגדולה ולמעמדו הרם. דבר כזה יכול להיות מוסבר רק על בסיס ההנחה שלא הייתה לו מודעות עצמית כלל, לא היה לו אגו. על יסוד הנחה זו מובן איך זה שהייתה לו סבלנות אין סופית, הוא התייחס לכל אחד לפחות כאל שווה-ערך אליו, שלא לומר שווה יותר ממנו. מכיוון שכך, לא ייחס שום חשיבות לשאלה אם שמו יוזכר או לא יוזכר בפרשה זו או אחרת ואם בכלל. בחסידות קוראים לזה "ביטול במציאות" שלא התייחס כלל למציאות עצמו, רק למציאות האלוקית. ממילא הוא לא התייחס כלל לחיצוניותו של יהודי אלא ראה בו את נשמתו הקדושה ומכאן הסבלנות האינסופית. זו הייתה התכונה העיקרית של משה וזה מה שהפך אותו לדמות מופת מאז ועד בכלל.

ובעקבות משה הולך גם מרדכי, גם הוא אינו מייחס שום חשיבות לעצמו ולכן לא איכפת לו מה יקרה אתו בעקבות סירובו לקים את מצוות המלך להשתחוות להמן. ברור לו שבמילוי פקודה זו הוא מפריד את עצמו מהקב"ה והוא אינו מוכן לכך אפילו לא לרגע קט. המציאות שלו בעולם הזה אינה נחשבת בעיניו, רק גילוי מציאות הבורא יתברך חשוב. ההפך הגמור משני אלה הוא עמלק והמן צאצאו, היישות שלהם נתפשת אצלם כדבר החשוב ביותר בעולם ובכך הם מהווים אנטיתזה מובהקת לדרכם של משה ומרדכי. אצל המן מתגלה תפישה זו במפורש במגילת אסתר [פרק ו']: [ו] וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כידוע, זו הייתה -ולא במקרה - התחלת המפלה של המן, כי מי שמחזיק מעצמו עד כדי כך, מזמין לעצמו את ההשפלה הגדולה ביותר.

למחות את זכר עמלק

כאמור, משה ומרדכי הם דמויות מופת שלנו מאז ועד בכלל; מהם אנחנו אמורים ללמוד כיצד לנהוג כדי להינצל מעמלק. והלימוד הוא כי המודעות שיהודי אמור לחיות בה היא המודעות האלוקית, כלומר שהכל בטל אל האלוקות שכן כל ההוויה היא ממנו יתברך. מתוך מודעות כזאת, לא רק שננהג כמרדכי ולא נשתחווה בפני שום המן, גם נצליח להתייחס אל יהודי שני בסבלנות אינסופית כי נאמץ את התכונות של משה. וזהו המסר המשולב של קריאת פרשת "תְּצַוֶּה" שבה לא מוזכר שמו של משה, ופרשת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" בימי משה שאירגן את מלחמת ההגנה נגדו, שתיהן בערב חג הפורים שבו אנחנו קוראים וחוגגים את נס ההצלה מגזרות המן העמלקי. כי עמלק הוא המתנגד הראשי לאלוקות, התנגדות אידיאולוגית כביכול.

לכן המצווה היא תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כי כאשר ההתנגדות לאלוקות נובעת ממידות רעות כלשהן השוכנת בלבנו, מידות המאפיינות עמים שונים, ניתן להתמודד איתן ואף להפוך את הרע לטוב. אבל כאשר מדובר בהתנגדות אידיאולוגית כביכול לאלוקות, שזה מה שמאפיין את עמלק, אותה לא ניתן להפוך לטוב, רק למחות כליל. כי האידיאולוגיה העמלקית, ההתנגדות לאלוקות מזינה ואף מולידה את המידות הרעות, לכן אין לה תקנה אלא מחיה מוחלטת. הבעיה היא שעמלק בא בתחפושת של אוהב וצריכים זהירות יתרה ובירור יסודי שלא ליפול במלכודת שלו, רק לדבוק בקו של משה ומרדכי, ולזה מקבלים כוח מפורים.