"הצדק - ללא חכמה הוא בלתי אפשרי" (זיגמונד פרוייד).
"החוק צריך להיות משרת את הצדק ולא הצדק את החוק" (לורד הרברט סמואל).
שתי ראיות חדשות - פתח הצלה
הסנגורים של רומן זדורוב הגישו בקשה לבית המשפט העליון, להגיש 4 ראיות חדשות שלא היו בידי הסנגוריה במהלך המשפט בו הורשע זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל מקצרין.
בית המשפט העליון אישר לסנגוריה להגיש שתי ראיות חדשות בלבד, שעל-פי החלטת העליון מפי השופטת
עדנה ארבל, הן חיוניות ונוגעות בליבה של הגנת הסנגוריה ועלולות לשנות את מסקנות בית המשפט המחוזי בנוגע להרשעה.
כמובן, שעל בית המשפט המחוזי שיראה, יבחון את הראיות לאחר "מיני משפט", לגבי ראיות אלה בלבד להחליט מה משקלן ומה ההשלכות שלהן לגבי המשפט ותוצאותיו.
לציין שמדובר בהחלטה, לא שגרתית וחריגה למדי ורק במקרים שמוכח לבית משפט שהראיות החדשות לא היו בנמצא בידי הסנגוריה והן עלולות להשפיע על תוצאות המשפט ולו בחלקן, רק אז נעתר בית המשפט להוספת ראיות בשלב שלאחר הרשעה ומכאן שמדובר בצעד נדיר וחריג.
משפט חוזר סע' 32 לחוק בתי המשפט
העילות למשפט חוזר נקבעו בחוק, והן נוקשות למדי, לכן מספר המשפטים החוזרים מאז קום המדינה עד היום, הוא לא רב ומתקרב ל-20 בלבד.
בשנת 1966 - הוספה עילה נוספת וחדשה לחוק, היא העילה של "חשש מעיוות דין" או "נעשה עיוות דין", שהרחיבה את האפשרויות למשפט חוזר במקרים המפורטים בחוק.
העילה החדשה של "חשש לעיוות דין" - הוא מעין סעיף סל, שהרי הרבה גורמים יכולים ליצור חשש מעין זה, החל מניהול משפט, הסתרת ראיות, טעויות בחקירת משטרה שטושטשו ומציאת ראיות חדשות מרכזיות שיש בכוחן לשנות את החלטת המשפט והרשעתו של הנאשם.
הראיות החדשות מהותיות ובעלות משקל
1. חוות דעת של מומחה בינלאומי לטביעות נעליים (מה-אפ.בי.אי האמריקני) שקבע שאין כל ודאות שסימני הנעלים שנמצאו על מכנסי הג'ינס של הנרצחת, הם מנעליו של זדורוב.
2. מומחית ישראלית ד"ר מאיה פורמן שקבעה כי החתכים בפניה של הנרצחת אינם תואמים לסכין יפנית שהייתה בידי זדורוב שעליה העיד והצביע כנשק הרצח בעדותו במשטרה.
יתירה מכך - המומחית קבעה, שהיו על פני הנרצחת חבלות נוספות שמקורם מחבלות נפרדות ושאין התמונה הזו מתיישבת עם תיאור הרצח שבהודאת המשטרה של זדורוב.
על הראיות האלה - אותן אישר בית המשפט לעיון מחדש במחוזי, קבעו שהן מהותיות ובעלות משקל להכרעת הדין.
מהו השלב הבא
התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי בנצרת, שם התנהל המשפט, להבאת שתי הראיות החדשות, להערכת בית המשפט ולמשקלן של העדויות החדשות והשפעתן על מסקנות השופטים.
עמדת התביעה הכללית - תמוהה
התביעה התנגדה לעתירה של הסנגורים לעליון והתנגדה להגשת הראיות החדשות.
להערכתי, יש חשש - שבית המשפט המחוזי בגיבוי התביעה, ינסו להתחפר בעמדותיהן הראשוניות ולגמד את הממצאים החדשים כדי לא לשנות את הכרעת הדין.
יש חשש - שגם בית המשפט, אם לא יהיה אמיץ פתוח ונועז, עלול להתחפר בעמדותיו, כדי להגן על עצמו, המערכת, הפרקליטות והמשטרה.
התביעה כמייצגת הציבור
התביעה הכללית בבתי המשפט אינה מייצגת את עצמה, היא מייצגת את הציבור. התביעה - היא הזרוע של רשות המבצעת כמו המשטרה, שתפקידה למנוע עוולות, עבירות, להרשיע עבריינים, להגן על החברה, אך גם לייצגה בנאמנות, ביושר ולשאוף למשפט צודק והוגן.
במידה מסוימת - התביעה ביחד עם הסנגוריה מייצגים ונלחמים על זכויותיו הלגיטימיות של הנאשם שהוא אזרח המדינה, ועליהם לדאוג שלא יורשע אדם חף מפשע, בגלל טעויות עיוות דין או ליקוי פרוצדורה.
לכן תמוהה בעיני התנגדות התביעה - לבדיקת הראיות החדשות שנתקבלו, שעל פניהן הן בעלות משקל והשפעה על המשפט.
שלוש פרשיות רצח: זדורוב, סולימאן אל עוביד, ברנס - שמשאירות טעם מר וספקות בהרשעה.
האם בית משפט יכול לטעות - כן. כבר היו מקרים בעבר. האם הפרקליטות יכולה להיסחף אחר גרסה או התיאוריה שגויה - כן. כבר היו דברים מעולם.
האם המשטרה יכולה להינעל על חשוד, או קונספציה שגויה, לא לחקור אפשרויות אחרות הגיוניות, לא לפתח כיווני חקירה יצירתיים - כן. גם זה קרה לא פעם.
האם יכול להיות שבית המשפט צודק ואנחנו - לא. גם זה יכול לקרות.
לזכור: בית משפט לא עושה צדק - בית משפט עושה משפט.
כדי שלא תהיה אי הבנה, בהבנת הנקרא.
מערכת המשפט והשופטים עושים כמיטב יכולתם והבנתם, כדי להגיע לאמת, כדי להעניק לנאשמים וסנגוריהם אפשרויות להוכיח את טענותיהם וצדקת גרסתם של שולחיהם.
המסקנה המתבקשת - עלינו הציבור, לתת אמון במערכת המשפט, שהיא אבן יסוד בשלטון החוק.
זה לא אומר, שלא צריך להעביר ביקורת בצורה מכובדת.
זה לא אומר, שאסור לנו להצביע על טעויות ספקות "ולאקונות", שעולות מתוך פסקי הדין.
זה לא אומר, שבתי המשפט לא טועים - לכן קיימת מערכת ערעור, שבא ניתן לתקן ולנסות להעמיד הדברים על דיוקם וצדקתם.
לכן קיימת פרוצדורה של משפט חוזר, אם מתגלות עובדות חדשות, ראיות חדשות שלא היו בהישג יד בבית משפט קמא ואפילו מערכת חנינות כדי להמתיק עונשים חריגים.
הציבור - מצפה ובצדק שהמשטרה והפרקליטות יעשו מלאכתם נאמנה, יחקרו ויאספו ראיות אובייקטיביות על האירוע, המקרה, כדי לתת בידי הפרקליטות תמונה עדכנית ואמיתית של המקרה, לקראת ההחלטה המשפטית.
הפרקליטות - על-פי הדין והציפייה מהציבור והן ממערכת המשפט - שתהיה מסננת אחרונה לפני הגשת כתבי אישום ותילחם להרשעה, אך גם תהיה פתוחה וערנית למקרה של ספקות, של עיוותי דין, עדויות שקר, בידוי ראיות, עדי מדינה פרובלמאטיים ו"קומבינות" למיניהן.
המסקנה: אין לנו ארץ אחרת ומערכת משפט אחרת.
האם יש הרשעות לא מבוססות דיין?
לצערי הרב יש - ולאחרונה יותר מדי. אין ברצוני להביא דוגמאות לרוב מארצות העולם או ארה"ב, שלאחרונה זיכו יותר מ-600 אנשים שהורשעו על-ידי בתי משפט בעבירות שונות, כולל חמורות של מאסר עולם ואפילו עונש מוות.
גם בארצנו הקטנטונת יש מקרים המצביעים על הרשעות שגויות מבחינה משפטית כדוגמת פרשת ברנס (רצח רחל הלר ז"ל), פרשת סולימאן אל עוביד (רצח הנערה חנית קיקוס ז"ל), פרשת יוסף זוהר (הואשם ברצח אביו), פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל (החשודים נעצרו על רצח ושוחררו לאחר זמן קצר).
וכן מקרים נוספים, דוגמת פרשת מע"צ שהורשעו, זוכו לאחר שנים וזכו בפיצויים וכן מקרים פחות דרמטיים ותקשורתיים.
יצויין - ברנס הורשע ברצח, ישב בכלא שנים רבות ורק לאחר שחרורו זכה במשפט חוזר ואף בפיצויים משמעותיים. האזרח יוסף זוהר - שזוכה מאשמת רצח אביו, כעבור 5 שנים. סולימאן אל עוביד - שמסרב לקבל חנינה, לאחר גלגולים משפטיים רבים ולאחר שהשופטת העליונה גב' מרים בן פורת (שהייתה גם מבקרת המדינה), בדקה התיק, המליצה על חנינה ורמזה על אפשרות של משפט חוזר.
כלומר: דוגמאות יש ויש, ביקורת נוקבת על עבודת המשטרה אפשר למצוא, ביקורת על בתי משפט יש וכך גם על הפרקליטות - אך אסור להיסחף, אסור לשלול את כל המערכת שמחזיקה ומגינה על שלטון החוק ועל המשטר הדמוקרטי.
פרשת רצח זדורוב
המקרה הטרגי של רצח ילדה צעירה ותמימה בדמי עלומיה, תאיר רדה ז"ל בקצרין, משך תשומת לב תקשורתית רבה ביותר.
התקשורת ליוותה את החקירה והמשפט משך שנים עד לסיומו הדרמטי בימים אלה ממש. לבית המשפט הייתה ביקורת על התנהלות התקשורת ובמידה רבה בצדק.
שלושה שופטים מחוזיים - הרשיעו את זדורוב פה אחד ברצח - שפירושו עונש מאסר עולם חובה. פסק הדין משתרע על 456 עמודים ולפי השופטים, הם הפכו כל אבן ובחנו כל ראייה רלוונטית כדי להגיע לתוצאה של הרשעה ברצח.
האם זדורוב הוא הרוצח - מעבר לכל ספק סביר. השופטים חושבים שכן - והביעו עמדתם בפסק הדין המרשיע והגדול. מאידך - יש משפטנים, עיתונאים, חוקרים פרטיים, אנשי מז"פ.
ומומחי זירת רצח - הטוענים שיש הרבה "נקודות שחורות", חורים בפאזל הראיות שלא מסתדרים עם היותו של זדורוב הרוצח הבלעדי, אם בכלל, או שהיה אדם נוסף בזירה הקשור לרצח.
טביעת נעל, על אסלת בית השימוש, ועל הקיר, טביעת נעל על הג'ינס של הנרצחת, אינם בוודאות של זדורוב - אם כן של מי הן?
הרבה דם היה בזירה - אין ד.נ.א. של זדורוב בזירה.
השחזור של הרצח - על-ידי זדורוב לא מתאים לממצאים על הגופה ולא לסימנים על הגופה בכמה פרמטרים - אז מי עשה זאת?
מצד שני - זדורוב הודה במעשה, בשלוש הזדמנויות. זדורוב - ידע על פרטים מוכמנים בחקירה, שרק המבצע יכול היה לדעת, או להיות נוכח במקום.
שלושה שופטים מחוזיים, מנוסים, ניהלו משפט משך 4 שנים, כתבו 456 עמודים, יש לתת להם קרדיט שחתרו להגיע לחקר האמת.
ועדיין נשאלת השאלה האם זדורוב הוא באמת הרוצח של הילדה מקצרין?
הסנגוריה בטוחה שלא ושנעשה לו עוול. הפרקליטות והמשטרה - בטוחים שהרשעה במקומה.
חלק מהעיתונאים שליווי את התיק משך שנים סוחב אותם ספקות וכך גם חלק מהמשפטנים שבחנו את הפרשה.
התלבטות נובעת מכך - שיש אפשרות תיאורטית שהיא גם מעשית לפעמים - שהנאשם הוא אכן הרוצח אך מבחינה משפטית התיק מטיל ספקות ומשאיר טעם רע בפה, שמא נעשתה טעות גורלית.
אז מה יהיה בהמשך?
אחרי שהמחוזי ישמע את הראיות החדשות ויחליט בשלילה, יש סיכוי להעביר ההכרעה הסופית לידי בית המשפט העליון.
להערכתי - המקרה של זדורוב יכנס לפסיקה הישראלית, אם על-ידי הרשעה ברצח ואם על-ידי זיכוי, כמקרה קלאסי של תסבוכת משפטית שיש בו כל האלמנטים החיוביים והשליליים של משפט רצח.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
