גיל הפרישה הוא אחד התחומים הבולטים שבהם יש במדינת ישראל אפליה רשמית בין גברים ונשים. ולא רק זאת, האפליה מעוגנת בחוק ובפסיקה של בית המשפט העליון.
גיל הפרישה לגברים בישראל הוא מחייב, ועומד על 67 שנה. לעומת זאת, גיל הפרישה של נשים הוא בין 62 ל-67 שנה, וזאת על-פי בחירתה של האישה. יתר על כן, לפחות במרבית המקרים (אולי בכולם) הגיל הקובע לשם קבלת זכויות מתוקף היות אדם "אזרח ותיק" הוא גיל הפרישה הרשמי - אצל הגברים כאמור 67 ואילו אצל נשים משום מה זה הגיל הנמוך יותר, 62 שנה. לזאת יש לצרף את ההבדלים בתוחלת החיים בישראל בין שני המינים: גברים - 79.7 שנה ואילו נשים - 83.6 שנה. צירוף נתונים אלה של גיל הפרישה מצד אחד ותוחלת החיים מצד שני מעלה כי מספר השנים המוצע שהמדינה, בחוקיה ובתקדימיה, מאפשרת לכל אחד מהמינים לחיות בלי לעבוד וליהנות מזכויות שצבר במשך חייו (לפחות חלקן על חשבון אוצר המדינה) הוא לנשים - 21.6 שנה ולגברים - 12.7 שנה בלבד.
על-פי דוח הנציבות האירופית מ-2010 שהוכן על-ידי ועדה, שהורכבה כמעט כולה מנשים, הנטייה באירופה היא דווקא להשוות את גיל הפרישה באותן ארצות שבהן המצב עדיין אינו כך, כמו גרוזיה ואלבניה. יש אף הטוענים כי גיל פרישה נמוך לנשים נחשב אפליה נגדן, היות שזה מאלץ אותן לפרוש מוקדם ממסלול קידום של קריירה. לא זה המצב בישראל, שבה יש לנשים הזכות לבחור את גיל הפרישה. אם הן מעוניינות להמשיך במסלול של קריירה, הן יכולות לעשות זאת, בעוד שגברים המגיעים לגיל פרישה - לא.
מעיון במקורות שונים נראה כי מצב זה הוא כמעט ייחודי בעולם, וודאי שאינו קיים במרבית המדינות שאליהן אנו מעוניינים להידמות (להוציא את אנגליה, בינתיים) כמו צרפת, שוויץ, ארצות-הברית, הולנד, שוודיה, איטליה, גרמניה, בלגיה, נורבגיה, יפן ועוד. במדינות אלו אין אפליה בכלל. יתר על כן, יש ארצות שבהן אפילו אין מציינים את המגדר, אלא רק "עובדים", כנראה כיוון שיצירת הבדל בין המינים כלל אינה עולה על דעתם.
בחינת פעילות הכנסת בנושא זה נותנת הזדמנות לזהות בבהירות מניעים זרים, פופוליסטים ואחרים, הנמצאים בבסיס החלטות המתקבלות בה שבאים במקום פעולה למען חברה שוויונית וצודקת. כך לדוגמה מצדיק
ח"כ כץ (ליכוד) את החלטתה של ועדת העבודה שלא להעלות את גיל הפרישה של נשים ב"נימוק" כי "בתקופה של
הדרת נשים, העלאת גיל הפרישה היא צעד מוטעה".
בשיח האפליה בין נשים וגברים במשק העבודה הישראלי, יש אפוא קודם כל לתקן את האפליה המצויה בחוקי הכנסת ובתקדימים של פסיקת בתי המשפט, הנוגדת במפורש את מגילת העצמאות שלנו. רק אז יהיה מקום, מוסרית והגיונית, לדון בטענות כלפי התנהלויות, נוהגים ואפילו נתונים סטטיסטיים המפלים לרעה נשים בשוקי העבודה, שגם אם הם מראים הבדלים בין המינים, ייתכנו להם הסברים חברתיים שונים, גם כאלה שמקורם אינו מצוי דווקא באפליה, אלא בבחירות אחרות, שחלקן נעשות מרצון חופשי.
