הסיפור על טאנטע טינה

בשנת 1976 התוודעתי לחבורת צעירים גרמנים, עת עבדתי במוזיאון רוקפלר כעוזרת מינהל של קמ"ט ארכיאולוגיה ביו"ש. הם היו באים פעם בשנה לישראל ומבקרים את ידידם, קלאוס, שעבד כ"רפא חרסים" במוזיאון.

גרתי בזמנו בשכונת "זיכרון יוסף", המכוּנה בפי כל "שכונת הכורדים", והייתי מארחת אותם בדירתי הצנועה. הם הכירו את המטבח התימני, אהבו מאד את מרק הבשר שתיבלתי בחוו'ייג', טבלו בו את הג'חנון והכֻּבָּנֶה (סוגי לחם תימני) ונהנו הנאה מרובה מהחריף חריף הזה... הסחוג, אותו היו מורחים כמו ריבה על הלחם וזורים עליו שבבֵי שום.

החברים מגרמניה לא נותרו אדישים נוכח מידת הכנסת האורחים הנדיבה לה זכו מידי והחליטו פה אחד, להזמינני לבתיהם בגרמניה. לפי תוכניתם, הייתי צריכה להתארח יומיים אצל כל אחד מהחברים. שמחתי למחווה זו, (בהבטחה שלא ייעלבו אם אביא את מזונותיי וכליי עמי), ומצאתי עצמי אורזת מזוודה ונוסעת...

כשהגעתי, נפעמתי למראה גרמניה, שהייתה נקייה וללא רבב. הרחובות מצוחצחים, כאילו בזה הרגע שטפו אותם במים ובסבון. הניקיון הזה נראה לי כמעט בלתי אנושי. חיפשתי לשווא בדל סיגריה, גפרור, פירור של ביסקוויט שהשמיט ילד על המדרכה... ולא מצאתי! בין רגע הפכתי ירוקה מקנאה עת נזכרתי ברחובותיה של ירושלים...

בביקורי, נערכה "תחרות סמויה" בין החברים. כל אחד שאף להנעים את זמני בביתו יותר מחברו. עברו עליי שבועיים מרתקים ונותר ביקור נוסף אחד, היה זה הביקור אצל הארי ובני משפחתו, שהשאיר עליי רושם עז ביותר ובלתי נשכח. חיבבתי את הארי בשל ביישנותו הרבה ושמחתי שהיה אחרון מארחיי.

אחרי שפרקתי את מזוודותיי בביתו ואכלתי "ארוחה חמה" ומספר עוגיות, אמר לי: "שמחה, עד עתה לקחו אותך החברים לבקר בערים בגרמניה. אני, אחרון המארחים, מבקש לקחתך למקום בו לא היית בביקורך כאן. ברצוני שתכירי את טאנטע טינה, דודתי האהובה, הגרה בכפר קטן שהוא מאד יפה וציורי".

שמחתי לשמע ההצעה ומקץ דקות מספר כבר ישבנו במכוניתו ונסענו לכפר. נוף מקסים נגלה לעינינו ומרחבים של ירוק, חום וכחול כבשו את עיניי. שקעתי באווירה פסטורלית חלומית.

מקץ שעה ומחצה, עצר הארי את מכוניתו לפני בית קטן ונחמד למראה בעל קומה אחת. "זה ביתה של טאנטע טינה", אמר בגאווה בלתי מסותרת. "מיד תראי איזו גינה יפה ומטופחת יש לה, היא נמצאת בגינה יותר מאשר בבית", צחק. הבטתי על גג הרעפים האדום וחשבתי בלבי: "בטח כך נראה הבית בסיפור 'הנזל וגרטל' של האחים גרים".

השביל הקטן שהוביל לבית היה מרוצף ונקי. משני צדדיו פרחו פרחים בצבעים של לבן, ורוד וסגול. הארי נקש על דלת העץ ואני הבטתי בחלונות המבריקים שווילונות מתחרה עיטרו אותם. הארי עקב אחרי מבטי ואמר לי: "את כל הווילונות תפרה דודתי במו ידיה...", רצה להוסיף עוד דבר מה, אך הדלת נפתחה ובפתח עמדה טאנטע טינה - אישה נמוכת קומה בעלת לחיים אדומות ותפוחות, עיניה קטנות ושחורות ופיה קטן ואדום כתּוּת. היא מחאה כפיים בשמחה כשהבחינה בידידי ונתלתה על צווארו בחיבוק חם. אחר כך הלכה צעד אחד לאחור, סקרה אותו לאורך גופו ואמרה: "הו, מיין קליינע הארי" (הו, הארי הקטן שלי), גדלת כל כך, אתה כבר לא ילד - אתה גבר!".

הארי הסמיק, חייך ואמר: "טאנטע, אני רוצה שתכירי ידידה שלי מישראל, קוראים לה 'שמחה' ". היא לחצה את ידי בחמימות ואמרה: "שִׂמְכָּה?, מה? קוראים לה שִׂמְכָּה?, זה לא שֵׁם של מכונית?". הארי חייך במבוכה ואמר: "לא שִׂמְכָּה, אלא שמחה, חה חה...", אמר בהטעמה, "תרגום השם שלה בגרמנית הוא: FREUDE"", הסביר.

"זה שֵם שמח, הא?", צחקה הדודה וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "הו, אני מצטערת שהנחתי לכם לעמוד זמן כה רב בפתח", התנערה הדודה ממבטיה הנוקבים. "היכנסו בבקשה, יש לי תה חם ועוגיות חמאה שאפיתי לכבודכם עוד הבוקר וגם ארוחה טובה...". העפתי בהארי מבט חטוף, והוא רמז לי שהכול יהיה בסדר.

נכנסנו לחדר מרווח, ששולחן גדול עמד במרכזו. על השולחן הייתה מונחת מפה לבנה, נקיה ומגוהצת, ששוליה רקומות ברקמת תחרה. על כל קירות החדר נתלו עבודות תחרה יפהפיות, נתונות בתוך מסגרות ללא זכוכית. פניו של הארי האירו כשהבחינו במבטי המתפעל: "את כל עבודות הרקמה שאַת רואה, רקמה טאנטע טינה במו ידיה. היא אלופת המשפחה ברקמות תחרה. מאז מות בעלה, כשעוד הייתה בת שלושים, עסקה ברקמה ועיסוק זה הציל אותה מבדידותה". לא העזתי לשאול את הארי אם היו לה ילדים, שכן, אף תמונת ילד לא ראיתי תלויה על קירות החדר, זולת תמונת חתונה גדולה בה נראתה טאנטע טינה בצעירותה נשענת על זרוע בעלה. פניהם נראו חיוורים ובלי שמץ של חיוך.

"הבאתי לך מתנה מירושלים", אמרתי לטאנטע טינה, שכבר הייתה שופתת את קומקום התה על הגז ועסוקה בפתיחת שתי צנצנות זכוכית גדולות ומליאות בעוגיות ריחניות. היא הציצה בי בפתיעה: "מתנה מירושלים...", אמרה בהתרגשות ולקחה אותה מידי. לאט ובזהירות הסירה את העטיפה ולעיניה נגלתה קופסא מעץ זית, מעוטרת ב"אֵם הפנינה" ועל המכסה, חריטה של ירושלים. הדודה הייתה כה נרגשת... היא קֵרבה לחזה את הקופסה ודיברה אליי בגרמנית שוטפת... הארי ניסה לשווא לתרגם את כל התודות והברכות שהנחיתה עליי דודתו, אך לא היה צורך בתרגום. עיניה הנוצצות הביעו את אושרה ושביעות רצונה מהמתנה.

לאחר מספר דקות הניחה על השולחן צלחות, ספלים, קערית קטנה מחרסינה עם עוגיות סוכר וכלִי תואם לחלב, מפיות אישיות מתחרה, מגש מוכסף להניח עליו את קומקום התה וקערה גדושה בעוגיות. טענטע טינה נעלמה למספר דקות וכשחזרה, הניחה לצד צלחתי, חבילה קטנה עטופה בנייר פרחוני עם סרט מוזהב. "זו מתנה קטנה עבורך פראו (גברת) שִׂמכּה", אמרה וחייכה למראה מבטי הסקרן.

"תודה רבה", אמרתי בחיוך והתרתי את סרט הזהב. בתוך הנייר הפרחוני נחה ממחטת תחרה צחורה, מלאכת מחשבת יפהפייה, מעשה ידיה של טאנטע טינה.

"איזו עבודת יד נפלאה, תבורכנה ידייך", אמרתי ולחצתי בחמימות את ידה.

מקץ רבע שעה ישבנו נינוחים מסביב לשולחן הגדול: הארי ואני בצד האחד, וטאנטע טינה מצדו השני של השולחן.

"נתחיל בעוגיות ובתֵּה, ובעוד שעה נאכל את הצלי שהכנתי לכם עם פִּירֵה (מחית תפוחי אדמה), סלט, כרוב חמוץ וקומפוט כמנה אחרונה, האוכל שאתה אוהב", אמרה טאנטע טינה בחגיגיות. העפתי מבט נבוך בהארי. הוא הבין את הרמז, הסמיק ואמר: "טאנטע טינה, שמחה לא תשתה ולא תאכל אתנו היום, זו פקודת רופא. היא צריכה לעשות בדיקה היום אחר-הצהריים, ועליה להיות בצום. אבל שמחה אמרה שהיא לא מוותרת על הביקור אצלך ושתשמח מאד אם תארזי לה מספר עוגיות. היא תאכל אותן אחרי הבדיקה. ולפני שהדודה המופתעת פתחה פיה להגיב על הערתו אמר: "טאנטע, תראי לשמחה את הגינה היפה שלך. סיפרתי לה עד כמה אַת מטפחת אותה", אמר ושלח מבט חיבה אל דודתו. ואכן, הדודה התרצתה והובילה אותנו לגינתה.

"הארי, הכנתי לך ארגז ירקות שתיקח הביתה. הארגז מונח ליד דלת הכניסה.

"תודה", אמר והניח ידו על כתפה בחיבוק קל.

הארי לא הגזים בתיאוריו. הגינה הייתה מרהיבה ביופייה. בצידה הימני גינת ירק, במרכז הגינה פרחו פרחים בשלל צבעים. שני עצים הטילו צל רך על מספר שיחים שצמחו בקרבתם. הללו העלו תפרחת צבעונית והוסיפו לגינה משנה יופי. הרגשתי, שבחלקת האדמה הקטנה הזאת הושקעה עבודה רבה והמון אהבה.

והנה, ממקום עומדי, הבחנתי בחדרון קטן בעל גג שטוח שניצב בקצה השמאלי של הגינה. "ומה יש שם?", שאלתי. סברתי לתומי שזה מחסן ששם מאחסנת הדודה את כלי הגינה שלה. "זה צִימֵר (zimmer - חדר) מאד יפה", אמרה טאנטע טינה. רוצה שאראה לך אותו?". ולפני שהייתה לי שהות לענות, קפץ הארי כנשוך נחש ואמר בחופזה: "לא צריך, אין לנו זמן. אני צריך להראות לשמחה עוד הרבה דברים כאן בכפר". הבטתי בהארי בפתיעה והבחנתי שפניו איבדו את צבעם.

"אולי תיקח אותה לבקר את טאנטע רוזה?", הציע הדודה. "היא גרה בכפר הסמוך", הסבירה לי.

"זה רעיון מצוין. בואי שמחה, בואי נלך ונבקר אותה, היא 'הדודה הגדולה' שלי". אמר וכבר שם פעמיו לעבר הדלת.

"רק רגע הארי", אמרתי. "אמרנו שאנו מתארחים אצל טאנטע טינה ואף התקשרת אליה והודעת לה על בואנו. אני לא זוכרת שהתקשרת לטאנטע רוזה".

"את צודקת! עכשיו אתקשר אליה", אמר ופנה מיד לעבר הטלפון.

"אני סבורה, שמוטב שתלך ותראה אם היא מוכנה לקבלנו בביתה והרי היא אישה מאד מבוגרת", הצעתי. "אולי היא לא בקו הבריאות? אם תתקשר אליה בטלפון, לא יהיה לה נעים לסרב לך. אַל תשכח שכאן זה לא כמו בישראל, שניתן "לקפוץ לביקור" בלי כל הודעה ואפילו אם מדובר בקרובי משפחה. עד שתלך ותחזור, אעזור לטאנטע טינה לפנות את השולחן ולהדיח את הכלים".

"בסדר", נתרצה הארי. הוא נפרד מדודתו בנשיקה, נטל את ארגז הירקות שהניחה דודתו ליד הדלת ופנה עם מכוניתו לביתה של טאנטע רוזה.

עקבתי במבטי אחר המכונית עד שנעלמה בעיקול הדרך. נותר בידי זמן מאד קצר כדי לוודא, מדוע החווירו פניו של הארי.

"טאנטע טינה", ביקשתי בקול מתחנחן, "אני מאד רוצה לראות את הצימר היפה שלך שבגינה".

"ברצון", שמחה הדודה, תפסה בידי והובילה אותי אחריה בשביל שהיה מכוסה בחצץ לבן. היא הכניסה ידה לכיס סינרה, הוציאה מפתח גדול מברזל ופתחה את הדלת. לא הבנתי מדוע לבי האיץ את פעימותיו, לא ידעתי מה מצפה לי מאחורי דלת העץ התמימה, שצבעה דהה מגשמים ומשמש.

נכנסנו לחדר. הבחנתי בשולחן מעץ, מסביבו הונחו שלושה כסאות. בסמוך עמדה מיטת ברזל פשוטה, עליה מזרון אותו כיסתה שמיכת צמר אפורה. ארון מעץ בעל שתי דלתות נשען על הקיר שבפינת החדר ואצטבה, עליה ניצבו שלוש תמונות, שהיו נתונות במסגרות עגולות וקטנות. התקרבתי והבטתי בתמונות, פניהם של שלושה גברים צעירים ויפהפיים ניבטו אליי מתוכן. התמונות צולמו בשחור-לבן, אך ניתן היה לראות שהגברים היו בלונדיניים, מדהימים ביופיים, ועיניהם תכולות וגדולות. עמדתי נפעמת למראם וסברתי שהם שחקני קולנוע.

"טאנטע טינה, מי הגברים היפים האלה?"

"הו, אלה שלושת הבנים של אחותי הגדולה, רוזה. הם היו הגברים הכי יפים בכפר ולכן היו הם הראשונים שגויסו לאֵס אֵס. איזה גובה וגוף היו להם...", אמרה לי במתיקות סופקת כפותיה הקטנות, עוצמת עיניה ודולה מזיכרונה את דמותם הנערצת. "חבל, חבל שאין לי כאן את התמונות שלהם במדים. אבל את החליפות שלהם אני שומרת למזכרת ומנקה מדי פעם".

תוך כדי דיבור ועוד לפני שהתאוששתי מדבריה, פתחה טאנטע טינה את ארון העץ הקטן ולעיניי נגלו שלש חליפות: מַדֵי האֵס אֵס של האחיינים!

שלושה כובעים שחורים היו מונחים במדף העליון של הארון, שלושה ז'קטים נקיים ומגוהצים היו תלויים בקפידה. מתחתיהם נתלו שלושה זוגות מכנסיים תואמות ולרגליהם, בקרקעית הארון, הונחו שלושה זוגות של מגפיים שחורים, מבריקים ומסומרים.

חשתי חולשה מתפשטת בכל גופי, חשבתי שאני עוד רגע מתעלפת... לא בִּכְדִי החוויר הארי ורצה להוציא אותי מיד מביתה המטופח של דודתו.

"את יודעת", המשיכה טאנטע טינה ונהרה פשטה על פניה הסמוקים. "פעם היו לנו זמנים טובים. כולנו היינו מאוחדים, אהבנו את המנהיג שלנו, הוא היה כריזמטי, חזק. כל הבנים שלנו היו הכי יפים והכי מצליחים בעולם. הם גויסו לצבא הגרמני ואף אחד מהם לא היה מכוער, חולה, נכה... כולם היו מושלמים! עמדנו לכבוש את כל העולם, פראו שִׂמכּה, את כל העולם. היית צריכה לראות את האומה שלנו אז, כולנו היינו כאיש אחד", אמרה בהתלהבות ובשיכרון חושים, ולפתע, בלי כל התראה מוקדמת, הרימה יד ישרה אל מול גופה, הצמידה בנקישה את עקביה ואמרה בקול: "הייל היטלר!. אח..., אני כה מתגעגעת לתקופה הזאת", נאנחה והביטה בעיניים בוערות מהערצה על החליפות שבארון.

הבטתי בה בתשומת לב מרובה. חיפשתי בה את הרוע, המפלצתיוּת וחוסר האנושיות שאפיינה את רוב אזרחי גרמניה במלחמת העולם השנייה, שחשו כמוה, שמה שנעשה אז, בצדק נעשה – ולא מצאתי. כל דמותה אמרה תום ולבביות אמִתית. ובכן, מהיכן נובע כל הרוע הזה, לא הבנתי.

"והיכן הם היום?...", טאנטע טינה תלתה בי מבט שואל, "נו, הבנים של טאנטע רוזה?", שאלתי בקוצר רוח. היא התיקה מבטה מהחליפות, נאנחה אנחה קורעת לב וכל הנהרה שפשטה על פניה כבתה: "אוי, אהובים שלי, ילדים שלי... אני גידלתי אותם. כשהיו ילדים, הייתי מאכילה ומפנקת אותם כשחזרו מבית הספר, אחר כך היו באים לחדר זה, משחקים כאן, ישנים כאן... גם כשגדלו היו באים לכאן עם הבחורות היפות ובקבוקי הבירה, את מבינה...", רמזה לי בעיניה וחייכה בעצב.

"אחותי, רוזה, עבדה מאד קשה לפרנסת משפחתה. בעלה היה חולה מאד ולא היה מסוגל ללכת לעבודה ולהשגיח על הילדים, לכן, טיפלתי בהם יום יום..., הם היו עבורי כמו הילדים שלא היו לי מעודי", אמרה שוב, כאילו רצתה לתת לדבריה משנה תוקף. צער רב היה שפוך על פני טאנטע טינה, הייתה מספרת ומוחה דמעותיה בממחטה רקומה ומגוהצת שהוציאה מכיס סינרה.

"היכן הם היום?", שאלתי בקול חנוק.

"הם גרים עדיין בביתה של אחותי רוזה. מסכנים, לא התחתנו מעולם ולא הקימו משפחה. עכשיו הם מבוגרים, חולים ועריריים. לא היה להם מזל, פראו שִׂמכּה, עם כל היופי הזה לא היה להם מזל...", אמרה ודמעות הופיעו בעיניה עת ליטפה רכות את תמונותיהם באצבעותיה הקטנות.

החנקתי בקרבי זעקת-רווחה גדולה שעמדה לפרוץ מפי. ידעתי מדוע רחב לבבי, היה זה משמחה לאֵיד, אך גם ידעתי שהארי צריך להגיע בכל רגע. לא רציתי שידע שהערמתי עליו ושגיליתי את הסוד הנורא הטמון בחדר התמים למראה, אותו ביקש להסתיר מפניי.

"טאנטע טינה", אמרתי וסגרתי את דלתות הארון, "בואי נזדרז ונרחץ את הכלים. אני מאד מבקשת שלא תאמרי להארי שהראית לי את הצימר היפה שלך בגינה, מבטיחה?"

"בסדר, פראו שמכּה, אם כך אַת רוצה", אמרה הדודה, מחתה דמעותיה והזדרזה לנעול את דלת החדר.

נחפזתי לפנות את השולחן ולשטוף את הכלים, לקול מחאותיה. כדי להרגיעה התחלתי לשאול אותה איך הכינה את עוגיות החמאה שהעלו ריח כה נעים ובאיזה חומרים השתמשה. היא חייכה בחמימות, הביאה דף ועיפרון וכתבה לי את המרשם: "תכיני ותאפי אותן בישראל ואז תיזכרי בי".

"האמיני לי, שלעולם לא אשכח אותך, טאנטע טינה, לעולם!", אמרתי. ואכן, מעולם לא שכחתיה, ולא בשל העוגיות...