ז'נו לוי. מכתב שני מאז. עברו כבר חמש עשרה שנה, מאז אותה שבת. במוצאי השבת חל צום יז' בתמוז שהיה דחוי באותה שנה. במוצאי שבת התקשרו אליי וסיפרו לי שהתאבדת. משק השלישות שהיה תורן באותה שבת, מאוד כעס עליך שהרסת לו את השבת, ובגללך הוא נאלץ להתעסק כל השבת בעניין שלך. אני לא כועס עליו. זה טבעי. בטח לילד בן עשרים שאצלו להישאר שבת זה הדבר הכי נוראי בעולם.
כבר כתבתי לך מכתב. זה היה לפני חמש שנים, אז עוד לא הייתי נשוי, עוד לא נולדו לי המתנות הכי גדולות בעולם. אז, חוץ משמועות לא ידעתי על מקרים כאלו. צחוק הגורל. איך שגלגל מסתובב לו. השבת היא שבת האזכרה לאימי. כתבתי לך אז וסיפרתי לך שהמשכתי בחיים שלי ואתה נשארת בן עשרים. חזרת לעיר שלך - אילת, אבל לתמיד. וכן, אני יודע, עד היום לא הגעתי לקבר שלך למרות שהייתי כבר עשרות פעמים מאז באילת. לא פעם לקחתי איתי בתיק נר וגפרורים כדי שאוכל להדליק אותם על הקבר שלך. מתישהו הפסקתי כי הבנתי, שאני לא באמת מסוגל ללכת לשם.
בצבא, בעיקר בקרב אלו שלא לוחמים, נוצרות חברויות מוזרות. משמירה של כמה שעות ביחד, מנסיעות משותפות, מהמתנה לקצין מיון. הקשר שלנו נוצר מזה שאתה היית נהג, ואני הייתי יוצא איתך לחלוקת יין לקידוש לבסיסים שבאזור. נפגשנו גם מידי יום ראשון באוטובוס לירוחם.
דיברנו על זה שאולי יתנו לנו נשק מקוצר. זה היה הסטאטוס של חיילי מפקדה. אלו שיש להם מקוצר ואלו שלא. ביקרתי בבסיס שלנו בשנה שעברה כמו בכל שנה, ומצאתי שהיום כבר כולם מקבלים שם מקוצר. כנראה שיש סטאטוסים אחרים שמה. ככה זה בני אדם, ככה זה חיילים.
עולם ומלואו
אני מודה על האמת, לא היינו חברים קרובים. מעולם לא ביקרתי בבית שלך ואתה לא אצלי, לא היה לי הטלפון שלך ולמעשה מעולם לא דיברנו מעבר לזמן שנפגשנו בבסיס ובדרך לבסיס. אני כמעט בטוח שאם לא היית עושה זאת, היינו משתחררים כל אחד לדרכו. אולי היינו נפגשים במקרה בקניון באילת, הייתי מציג לך את אשתי ואתה את שלך, והיינו ממשיכים כל אחד לדרכו. אחרי שהיית מתרחק הייתי מספר לאשתי עוד משפט או שניים אודותיך ואז היינו שוכחים מזה עד למפגש הבא. אם יהיה כזה.
בשנת 98', האינטרנט לא היה המרכז וגם לא התקשורת הסלולארית. מי שידע קצת פאוור פוינט נחשב לגאון מחשבים. אז עוד התקשרנו לבית עם טלפון ציבורי. אני ועוד שכמותי, שלא היה להם כסף לפלאפון, וגם לא היה לנו המכשיר המצחיק הזה שנקרא מנגו. נסיבות מותך גרמו לכך שאני עדיין נזכר בך. גם העובדה שעליי הוטלה האחריות לארוז את הארון האישי שלך, ולשלוח אותו למשפחה שלך. לרשום כל דבר ולהכניס לשקית.
אני מקווה שלא שכחתי שם כלום. שלא חשבתי שיש שם משהו שלא נראה חשוב, והוא עולם ומלואו עבור המשפחה שלך. ככה זה כששולחים שני ילדים בני עשרים לעשות משהו שהוא אולי גדול עליהם.
היינו חיילים פשוטים שלא יכולים לדבר שלא ידעו מה לעשות כשמפקדים ירדו לחייהם. לא הכרנו את זאת שאחראית על האגודה למען החייל, אימא של החיילים, שיכולה לסגור לנו את הבעיות, עם קומקום חשמלי מתנה לסמח"ט. לא היו לנו הורים שמכירים אותה. לא ידענו שקצין בדרגת סגן הוא ילד כמונו, שגם אותו אפשר לנצח. לא ידענו שנגד צבוע, גם אם הוא חושב שהוא הכי חכם בעולם, הוא רשע ולא יותר מזה. המפקדים שלנו שדיברו בהלוויה שלך, סיפרו עליך סיפורים וניכר שהם הכינו את עצמם לנאום הזה. הם לא הכירו אותך, אבל זה לא שינה עבורם. אם הם היו מקדישים לך, את אותם הרגעים שהם הכינו את עצמם לנאום שלהם, בתשומת לב, בהקשבה, בלי המשפט המטומטם של "טופס 630 (טופס תלונה), בלי משפטים, ריתוקים, שבתות. לדבר איתך כמו בן אדם ולא כמו מספר. הכול היה נגמר אחרת. אולי.
לא מגיעים לתקשורת
אני יודע שלא יהיה המכתב האחרון שלי אליך. יהיו עוד מכתבים. אולי יפורסמו ואולי לא, אבל יש דברים שלא נגמרים בחיים. יש חיים שנגמרים סתם, ויש דברים שלא נגמרים סתם כך בחיים.
אני לא זוכר שהמקרה שלך פורסם, אולי כן, אבל לפי פרסום מלפני כמה חודשים, מסתבר שרק חלק ממקרי ההתאבדות מגיעים לתקשורת. הנה למשל מקרים מהעשור האחרון של התאבדות חיילים. בדצמבר 2004 התאבד סגן ע'. בנובמבר 2006 התאבד חייל על ספינת טילים של
חיל הים. חודשיים אחר כך התאבד חייל נוסף על ספינה אחרת. חיילים סיפרו על יחס נוקשה של מפקדיהם. בינואר 2008 התאבד חייל בבית הכנסת בקיבוץ זיקים. במאי 2009 התאבד רב סרן מחיל המודיעין בבסיס במרכז הארץ, וחצי שנה אחר כך קצין נוסף. באפריל 2010 התאבד החייל אשרף מריח מדליית אל כרמל אחרי שחברו, לואי נאסר א-דין, התאבד בבסיסו בצפון הארץ. חודש אחר כך התאבד אלוף משנה מחיל המודיעין בירייה. במאי 2011 התאבד רב סרן מחיל הים בבסיס בחיפה. במכתב ההתאבדות הסביר שהסיבה היא עומס עבודה וחוסר גיבוי ממפקדיו. במאי 2012 נמצא לוחם גבעתי נטע ברנד ירוי לא רחוק מביתו בגבעת ישעיהו. "אל תחכו לי", הוא כתב.
כל המקרים האלו, כמו שלך זנו, נעלמים בשטף הדברים שמגיעים אלינו, בעולם של אינטרנט לכולם. אז, בזמנך לא בטוח שכתבו עליך במלל המציף אותנו באתרי החדשות השונים באינטרנט. אולי כתבו עליך בעיתונות הכתובה רק שאצלנו בבסיס לא כולם קיבלו
עיתון. גם לזה היה צריך קשרים.
העיתונות בסיוע ארגונים העוסקים בתחום גרמו לצה"ל לפרסם מספרים של חיילים שאיבדו את חייהם בידם: ב-2003 התאבדו 43 חיילים, לעומת 30 חיילים שנהרגו באותה שנה בפעילות מבצעית (
מעריב). ב-2004 התאבדו 28 חיילים מול חמישה חיילים בתאונות צבאיות. ב-2005 התאבדו 35 חיילים. בין 2007 ל-2009 התאבדו 24 חיילים בשנה. ב-2010 התאבדו 28 חיילים, שיעור המתאבדים בצה"ל מקרב כלל החיילים שנפטרו בשנת 2011 עומד על 37.5 אחוז - 21 במספר, וב-2012 התאבדו, לפי הנתונים הרשמיים, 14 חיילים.
נושא טעון
הנתונים על ההתאבדויות בצה"ל מטרידים: מספר החיילים המתאבדים גבוה פי כמה ממספר הלוחמים שנהרגו בפעילות מבצעית. מדוח שנחשף בעקבות פניית התנועה לחופש המידע עולה כי, שני שלישים כלל לא אופיינו כבעלי ליקויים נפשיים. צה"ל מצידו טוען, מטעמי צנעת הפרט או מורל לאומי, שישנה ירידה משמעותית במקרי האובדנות בצבא. לטענת צה"ל עולה כי, רוב המתאבדים הם בשירות חובה, בעלי פרופיל קרבי, וללא סעיפי ליקוי נפשיים, עובדה המקשה על איתורם לפני שיבצעו את המעשה הטראגי שאין ממנו חזרה.
התאבדות בצה"ל הוא אחד הנושאים הטעונים והרגישים בחברה הישראלית. עמימות וערפל שררו במשך שנים סביב הסוגיה, לאור הסירוב העקבי של צה"ל לחשוף את הנתונים. שוב, כך לטענת הצבא, מטעמי צנעת הפרט וחשש לעידוד מקרים נוספים. עם זאת, בשנים האחרונות הופנתה ביקורת רבה נגד הסתרת המידע ונטען כי, היעדר השקיפות מונע דיון ציבורי בתופעה ומציאת פתרונות להתמודדות עימה.
כותב אחד בתגובה לנתונים שפורסמו "... מאותו היום עשיתי מה שרציתי (כי אף אחד לא רוצה להתעסק עם משוגע). הייתי מטייל בהרים, הייתי מתבודד, כמעט ולא נכנסתי למטווחים, הייתי חוזר לישון בבסיס מדי פעם...המזל שלי שהקצין (מ"מ טירונים), שהיה חבר שלי, קלט מהר וקיבל החלטות גם בלי ידיעת המ"פ וסמ"פ. לא לכולם יש את המפקדים הללו, ואם היה לי מפקד אחר, אז כנראה שהייתי היום בקבר (כי לא פעם הסתכלתי על קנה הנשק בתור המושיע שלי)".
אני מכיר לפחות עוד חייל אחד כזה, מאלו ששירתו איתי, שהתנהגו דומה ופשוט נעלמו יום אחד מהבסיס. תייגו אותם כפסיכים ושחררו אותם. ככה התמודדו פעם עם בעיות כאלו. אולי ככה עושים גם היום. אני מקווה שלא.
אנשים רגילים
אחד אחר, נכנס פעם למה שנקרא "בלק אאוט" ודרך מולי נשק, רק כי התווכחנו. הוא מצידו לא זכר מעולם כי עשה זאת ואני מצידי, לא חשבתי שצריך להפנות מקרה כזה לגורמים מוסמכים. זה קרה ונגמר מבחינתי, ומבחינת החברים האחרים שהיו איתנו בחדר.
אחרי שנים של הוקעה והחרמה של אומנים ושאר משתמטים על סעיף נפשי או רפואי, שנועד רק כדי לסדר לעצמם חיים נוחים יותר, דרסנו גם את אלו שבאמת לא מסוגלים. לא מסוגלים נפשית להתמודד עם לחצים של צבא, עם הריחוק מהבית עם הפחדות ואיומים של מפקדים.
אולי לא לכולם מתאימה המסגרת הצבאית, אולי לא כולם יכולים להיות לוחמים. הם לא דוגמנים ולא שחקנים. סתם אנשים רגילים, שצריך רק רגע אחד קטן של הקשבה ותשומת לב כדי להציל חיים שלמים.
רק, לכאורה, לפי שעה
