ילדים המוכים בידי הוריהם

הכאת ילדים בידי הוריהם היא תופעה די שכיחה במקומותינו. על-פי הסטטיסטיקה סובלים ממנה כ-30% מבתי האב בארץ, כמעט ללא הבדל בין עדה לעדה. אצלם, מן הסתם, מתפרש ה"פליק" לדור הצעיר כדרך-חיים שאין לסטות ממנה. במרבית המקרים נשמר המעשה בדיסקרטיות מוחלטת ואינו מגיע לאוזני הציבור הרחב.

ובכל זאת, יש גם יוצאים מן הכלל. רק השבוע פורסם בפייסבוק המשטרתי סיפורו של נער חיפאי, לפיו מתעלל בו אביו, במרוצת שש השנים האחרונות, במכות-חגורה נמרצות. הנער קבל על כך שבכל פעם שפרצה בבית מריבה, היה אביו תולה בו את קולר האשמה וחובט בו בשוט. בחקירה משטרתית לא הכחיש האב את מה שייחס לו בנו, ותרץ זאת ב"חינוך לשמו של הבן, ללמדו להלך בדרך הישר כדי שיגיע להישגים בעתיד".

הצרה היא שלא תמיד עוזרות המכות לצורך עלייה לדרך המלך. קחו, למשל, את מקרהו של העיתונאי אמנון דנקנר, שנפטר לא מכבר, ושהיה בעצמו כילד קורבן למכות התכופות של אב, שלא חסך ממנו את נחת-שבטו. על-פי עדותו של אמנון עצמו, נהג האב להצליף בו, כמעט מדי יום, 40 מלקות רצופות בחגורה, כל אימת שלא השביע את רצונו. אלא שהמכות עבדו על הצד ההפוך; על-פי עדותם של האנשים מסביבו, התגלה לא אחת אמנון דנקנר בחייו הבוגרים במלוא-אלימותו המילולית והפיזית.

כך או אחרת, מקורה של הכאת ילדים בידי הוריהם נעוצה בתפיסת הילד כחפץ הולם לפריקת כעסים. במקרים אחרים היא מתורצת בחינוך די מושרש, שבו עוברת האלימות מדור לדור כדרך של תקשורת לגיטימית.

פרשנדתא

הורים, שנוהגים כך כדרך חיים, דוחים בשאט-נפש את ההיבט הפסיכולוגי, שלפיו הכאת ילדים איננה דרך-חינוך אלא סתם התעללות לשמה. יתר על כן: מה שמנחה את אותם ההורים הוא הפסוק מספר "משלי", הקובע באורח חד-משמעי ש"חוסך שבטו - שונא בנו".

לא בכדי זכה הפסוק לביקורת נוקבת, כאילו כוונתו היא בכך שמי שמונע מילדיו מכות נמרצות בעצם רק שונא אותם. המצדדים בפסוק משוכנעים בכל ליבם שלא מזיק להכות ילד מדי פעם כדרך-חינוך. הם מתרצים זאת בכך שאת ספר "משלי" כתב שלמה המלך, החכם באדם, ובתור שכזה, סביר להניח, ידע, מן הסתם, את מה שהגה.

השבט בתרבות היהודית הוא מקל-הליכה. משתמש בו הצועד שלפני המחנה. משה רבינו, דרך משל, השכיל להפוך אותו מול פרעה לנחש ואף היכה בו על הסלע עד שיצאו ממנו מים. השבט הזה, שהולך לצידו של אדם כל חייו, נושא על-פי ההלכה בחובו את חוכמתו האישית, את הידע הרב שצבר ואת המראות שהספיק לחזות.

על-פי התיאוריה הזאת, אדם שחוסך מילדיו את ה"שבט", משחררם לחיים כשאינם מוכנים. ועוד טוענת התיאוריה הזאת שכל הורה מצווה, אומנם, להעביר לצאצאיו את ניסיון החיים שצבר, אבל גם להעביר להם בתוך כך את היכולת לצאת לדרכם לבדם ולהקנות להם עצמאות מלאה.