עמדנו בפרק (כ"ז) הקודם על מקור התא הראשון של "דמות" הצופה, ואנו חוזרים בזאת אל אותו הצופה שנפרד מגופו בדרכו אל התא הראשון. הוא חש ריקנות תהומית ובד בבד נפרד מהקרון שלו ועבר לקרון אחר, אם תרצה- החליף מסילה ובכוונתו הפעם לעבור יום כיף אמיתי בחברת הקרון החדש מבלי רגע של ריקנות.
וכן הצופה מגיע אל התא הראשון של מרכבתו ע"פ מיטב המסורת של אופיו משולח הרסן - בבואו אל היקום לינוק את סדרותיו. הוא טורף את שלו מתוך תהליכים שהגיעו אל שיאם ויצרו את הניצוץ, ובד בבד הוא מקפיד להעתיק את מעמדו אל אבן היסוד מתוך שתי כתובות או שני מקורות נפרדים כאשר כל מקור מכיל את חצי המנה של דמותו; על השאלה "מדוע" הרחבנו לעיל.
הצופה יונק איפוא את התא הראשון של מרכבתו המייצג את "מעמדו" הן הקבוצתי והן האישי - היא הדמות אשר עיצב אותה בחברת מרכבתו הקודמת שגלגליה עצרו מלכת. לציין כי מהתא הראשון מתחילה לבצבץ ההיררכיה המעמדית המוצפנת בטבע הצופה כאשר לכל צופה מעמד משלו, היינו צביון משלו המבדיל אותו מיתר הצופים והמשייך אותו לקבוצות השונות כאשר לכל קבוצת צופים מעמד משלה, כמו הקבוצה האנושית, קבוצות החיות למיניהן, החרקים למיניהם... וכפי שהזכרתי, השיוך הקבוצתי נותן את אותותיו כבר מהתא הראשון היכן עוגנת הקבוצה הראשונה- היא קבוצת היצור החד-תאי. משמעות העגינה היא לגדר את ההישג שנקטף עד כה ולשמור עליו. הווה אומר שקבוצת צופים מסויימת ראתה בתא הראשון את סך כל ההישגים והפירות של היקום, וכאן עגנה לגדר את הישגיה ולשמור עליהם.
מכאן מבחינים כי מאחורי העגינה עומדת כוונת הצופה המסתכמת בלגדר את הישגיו ולשמר אותם, ומסתתרת האשליה בתפיסת המציאות וכאילו החומר מוסיף להתקיים באותו המיקום ולכן יש מקום לשמרו, וזוהי בעצם תמונת המציאות ההזויה שמתעתעת בכל יצור חי מאז שהחליט לעצור את קרונו ולהסתפק בהישג שקטף עד הלום מהמציאות. בנקודת העגינה הזו ובאותו המעמד גלגלי המציאות של הצופה באשר הוא עצרו מלכת והחומר התקבע בעיניו כמצב עומד ובלתי משתנה עד שכוח יופעל עליו. מכאן יצאה אשלית החומר הנמצא במצב מנוחה והכפוף לכוחות הטבע וחוקיו, וממצב המנוחה הזה נגזרה הסטיה בתפיסת המציאות ונחקקה אף בתודעה האנושית.
וכאמור, ההיררכיה המעמדית מתחילה לנבוט החל מהתא הראשון, כאשר קבוצת צופים "אחרת" ממשיכה לדהור הלאה במרחב, ומשאירה את קבוצת הצופים של החד-תאי מאחורה. משמעות הדבר כי הקבוצה השנייה רואה באופק עוד פירות שניתן לקטופם- הגם וגם עבורה האופק הוא מוגבל ומוגדר, כי הרי כל קבוצות הצופים באשר הן- כפופות למעמד משותף נמוך ביותר, הנגזר מחוקי הטבע וכוחות היסוד הפועלים על החומר המשתמר והנמצא במצב מנוחה; היא היא האשליה המשותפת מבית היוצר של קבוצת הצופים למיניהם. אשליה זו תכפה עליהם מציאות מוגבלת שתאיים על שרידותם ותוריד את המעמד המשותף שלהם בעוד מדרגה, כאשר תכלית קיומם תהפוך למעין משימה של הישרדות וניטרול איומים.
ועל-אף המכנה המשותף הנמוך והמגביל, ולמרות המציאות המוגבלת והתכלית החדשה, פרצה קבוצת צופים את המתחם המוגבל וכאילו ביקשה להתגרות במציאות ולקרוא עליה תיגר. מקור ההתגרות הזו הוא בתכונת הצופה המקורית: "הצפייה"; הדהירה משולחת הרסן ביקום לינוק את סדרותיו.
וגם הקבוצה "המתגרה" התפצלה בדרך לקבוצות משנה שהלכו והרחיבו את המתחם המוגבל של המציאות, כאשר מטרתן היא למתוח את הישרדותן עד למקסימום האפשרי בתוך המתחם המוגבל ממילא. כלומר מנוי הוא וגמור איתם כי משימתם תדון בסופו של יום לכישלון והישרדותם לא תמשיך לעד. מי יחיה לעד - קבעה הקבוצה שהגיעה רחוק מכולן.
ובכל זאת ניתן עדיין לאתר פתיתי שרידים מתכונת הצופה המקורית, כמו נטייתו לדהור אל השיא בחברת שיאן - נטייה הטמועה במעמקי הצופה באשר הוא ונותנת את ביטויה באופן בו קבוצת הצופים "המתגרים" השאירו את החד-תאי מאחור, והמשיכו לקפץ להנאתם בים הצירופים ולינוק למרכבתם צירופים נוספים. ומיד לאחר תחנת החד-תאי, הצופה השאפתן ביקש למרכבתו (גופו) את השיאן הבא בתור, את השיאן הגדול מכולם, היינו את הצירוף החומרי הגדול ביותר שייבטא את מעמדו. וכך התחלק התא הראשון ונוצר עובּר בן שני תאים - כפול בגודלו מהתא הראשון אך בעל אותו מעמד של הצופה. חלוקת התאים תשמור בכל התחנות על המטען הגנטי שמשקף את מעמד הצופה באשר הוא; כך כאשר עגן הצופה בתחנת התולעת, הדג או בתחנת האדם הרחוקה מכל התחנות. תהליך החלוקה ומיון התאים יחזור שוב ושוב על עצמו גם כאשר ייווצרו מיליארדי התאים המייצגים בהווייתם את מעמד הצופה בכל תחנה ותחנה.
וכפי שצוין לעיל, בסופו של יום או בשלב מסוים של היום, הצופה מעיף מבט בשעונו ורואה כי השעה מאוחרת, ולפעמים מרגיש את השעה המאוחרת גם באמצע היום. הוא חש מועקה ותשישות ורציתי להגיד שמקור התחושה לאו-דווקא בשעה המאוחרת- כי לא תמיד היא מאוחרת... מקור תחושת "סוף היום" הוא ברייקנות התהומית שאופפת את הצופה ובאשליה שהתנפצה לעיניו, כי במחשבה שנייה כל מסע השופינג שערך- הוא לא לטעמו המקורי; כל שקיות השופינג מוטלות לפניו- מבולבלות ומשובשות.
אני מדבר כמובן על פרידת הצופה מגופו, ממרכבתו, ועל פניו ניסוח הדברים ורוחם מעידים על פרידה מתוכננת, כמו זו שהיינו עדים לה לאחרונה של הרמטכ"ל לשעבר אמנון שחק (המאמר נכתב אשתקד), הוא מת ממחלת הסרטן אך הוא קבע את הזמן ואת המקום. ובעצם, רוצה להגיד כי שום צופה אינו מתכנן להיפרד מגופו- ההיפרדות נכפית עליו; ואפילו הצופה המאוכזב ביותר והתשוש ביותר. וגם אמנון ליפקין-שחק נאלץ לתכנן את הפרידה שנכפתה עליו מהמחלה הממארת.
וזה הזמן להפעיל שוב את תמרור האזהרה לבל נעבור אותו שנית באדום: אל לנו להשמיט מזכרונינו לרגע אחד את העובדה, כי הגוף הוא סדרה חומרית דוממת השרועה במרחב בכל הצירופים האפשריים- כיתר כל סדרות החומר הדוממות. הצופה הוא השחקן היחיד והפעיל בזירה אשר יונק את סדרות החומר למיניהן שעליהן נמנות גם סדרות הגוף שלו, זאת כאשר כל מצב אפשרי של הגוף מהווה צירוף מסוים אותו הצופה יונק ע"פ רצונו - תמונה תמונה, תמונה לאחר תמונה, והשוני הקל בנבדלות התמונות הערוכות בסדרות- הוא אשר יוצר עבור הצופה את תחושת התנועה וההשתנות, ואף את המיחושים שמקורם בגוף כתחושת העונג, הנאה, כאב, אי-נוחות פיזית. "הצופה" הוא השחקן היחיד במגרש שיכול לחוש, והיחיד שיכול לכוון את "רצונו" על-מנת ללכת לסדרה זו ולא לאחרת, או לכוון את רצונו ולחוש דווקא את הסדרה הזו- ולא את האחרת.
המסקנה הנחרצת והתקפה היא, כי כל מצב גופני נתון משקף את מעמד הצופה בכל רגע נתון. גם השפעת משקפת את מעמד הצופה בתקופת מעבר מסויימת, ואפילו תאונת דרכים שבעקבותיה נשברה יד או רגל-משקפת את מעמד הצופה ברגע התאונה ולאחריה. במילים אחרות, אין במציאות גורם שנקרא גורל, הגורם היחיד והפעיל במציאות הוא הצופה שמעמדו האישי והקבוצתי הוא זה שמתווה את ערכי המציאות, כפי שהוא בעצמו יונק את אותם הערכים ע"פ רצונו הבלעדי. כלומר גם תאונת הדרכים ושבירת היד ומחלת הסרטן והכדור התועה שחצה את הגוף ומחלת השפעת והאלצהיימר - כולם משקפים את מעמד הצופה האישי והקבוצתי, ואם נחשב ונשקלל את מעמד הצופה האישי והקבוצתי - נוכל לצייר את תרשים הצופה כפי שבא לידי ביטוי במציאות בפועל. בפרק (כ"ט) הבא נאריך בזאת.
