גרעינה של תורה ומופת אותיותיה

מסורת חכמים ותיקה מארץ בידינו כי התורה קדמה לבריאת העולם. משל למה הדבר דומה, לבית העומד על תילו והמתבונן בו אינו זוכר כל רגע לדעת כי קדמה לו תוכנית המהנדסים שהייתה מונחת לפני הבנאים וכל לבנה שהניחו וכל קורה שנטו וכל עמוד שהציבו - על-פי אדנות האידיאה המופשטת שקדמה להגשמה עשו. הנה כי כן דרשו חכמינו במדרש תנחומא על הפרק הראשון בספר בראשית, "כשברא הקב"ה את עולמו נתייעץ בתורה וברא את העולם". הם סמכו דרשה זו על הפסוק "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" (משלי ג', י"ט) אותו הוציאו כביכול מפשוטו הראשוני שראה בבריאה עדות לחוכמתו ולתבונתו של אדון כל שהפקיד את חוקי הטבע על היקום הסב על ציריו המופלאים בתואם מושלם, ומעתה או בתיבה "חָכְמָה" תיבת אחות ל"תורה" ובתיבת "תְבוּנָה" תיבה מקבילה לחוקיה ולמשפטיה בהם נועץ כדי להבטיח כי עולמו "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פ"ט , ג').

החסד שקדם לעולם הבזלת, הברזל, הכסף והזהב עליו מחשבים אנשי מעשה תכליתיים להשתית את העולם, הוא האידיאה על פיה הגה הקדוש ברוך הוא את הבריאה. הנביא מיכה (פרק ו',פסוק ח') ראה באידיאה הזאת את עיקרה של התורה כולה, "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". הבריח המחבר בין "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" לבין "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" הוא "אַהֲבַת חֶסֶד", לא עשייתו שאינה מכבידה על בעלי יכולת ואפילו מעניקה להם מוניטין עליו הם נבנים לעיתים יותר משהם בונים, אלא אהבת החסד לשמו, מתן בסתר, קידוש "מַה טּוֹב" למען הטוב כשלעצמו. זה המצע שייעצה החוכמה-התורה לבורא העולם שיניח אותה לפני האדם. זו כל התורה כולה.

על כן אולי מציע רש"י לחוג את חג השבועות הידוע כ"חג מתן תורה", תוך הבנה דקה של ציונו בכתובים. אף על-פי שיש לו שמות, הוא מוזכר תחילה בין מועדי ה' כולם רק בתוארו, "מִקְרָא קֹדֶשׁ", בלא אף לא אחד מארבעה שמותיו. הוא צנוע, בן יומו בלבד, אולם משקלו הסגולי של היום הזה האחד שקול כנגד ימי הרגל ביניהם הוא ניצב והתורה קוראת לחוג אותו "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". אין זכר להיותו יום מתן תורה, כי על כן, התורה היא מעולם, קודמת לבריאה ולא ביום מסוים אחד היא נתנה. בית ישראל ניצבו יום אחד בתחתית ההר כדי לקבלה, ויום זה, על-פי חשבון שערכו חכמי ישראל חפף את "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שהוקדש לחג קציר קמת הארץ. רש"י קורא את בשורת חג השבועות המיסטי כלשהו בכתובים "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יה' אֱלֹהֵיכֶם" ותוהה, אין מנוס, על מה ולמה לא מוזכרת בשבועות אלא חובת בעל השדה "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב" את החיטה שבפאת שדך, ולא תלקט אחר השכחה ואומר, "חזר ושנה - לעבור עליהם בשני לאוין". לא איסור אחד הוא משמר למתן תורה, אלא שניים, לֹא תְכַלֶּה, מימינו, לֹא תְלַקֵּט, משמאלו , וכל כך למה? "אמר רבי אבדימס ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנה (את חג השבועות) באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג (סכות) מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".

מעיניו של רב אבדימס שרש"י זוכר לצטטו כשהוא בא לקבוע את מהותו הרעיונית של חג מתן תורה, לא נעלם וודאי המדרש שציין כי המקום בו נועץ הקדוש ברוך הוא עם התורה בטרם יברא את עולמו היה בית המקדש שקדם גם הוא לבריאה, "... שעמד הקב"ה בתוכו וברא את כל העולם כולו מסוף העולם ועד סופו"! (אליהו רבא,פרשה ה'). הנה כי כן התמונה שלימה. חגים את מתן התורה בהעברת חוקי יסוד החסד "לֶעָנִי וְלַגֵּר" כי החסד, הוא מצע היסוד שהניח הקדוש ברוך הוא בתורתו לפני עמו בית ישראל. הוא תמצית התורה כולה, והמקיים את מצוות החסד, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש,- בו עמד הקדוש ברוך הוא בראשית כל ראשית "וברא את כל העולם כולו מסוף העולם ועד סופו"...

אך אין לטעות. מדרש תנחומא זה שאנו דנים בו, איננו משאיר את התורה כאידיאה רעיונית מרחפת. לא רק נשמתה של תורה באה בו לכלל ביטוי אלא עצי חייה, גוויליה, כל שורותיה ואותיותיה וכל האמור בהם לפרטי החוקים והמשפטים והדינים הידועים לנו מאז ועד הנה. "והתורה במה הייתה כתובה"?, שואל המדרש, ומפליא לצייר את התורה כספר ריאליסטי לכל דבר ציור סוריאליסטי לחלוטין ומשיב כי היא כתובה "על גבי אש לבנה באש שחורה" . יש גווילין, יש כתב, אבל הגווילין אינם עור אלא אור, אור לבן שאיננו לוהב כאור ממקור שנתנסינו להכירו. הכתב איננו דיו שחורה הידועה לנו אלא אש שחורה שעינינו לא חזו מעולם ואולי אף בחלומותינו איננו יודעים לראותה. המתח בין המציאות לבין העל-מציאות הוא יצירתי ומעורר השראה. המדרש תולה את חזיונו על הפסוק "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה', י"א) אבל מוליך את הפסוק מגנות האהבה של שיר השירים אל מקדשי טרום הבריאה בהם מונחת התורה על עיקריה ופרטותיה כצוואת עולם, מוציא את התיבה "תַּלְתַּלִּים" מפשוטה ועושה אותה "תילי תילים" של תיבות ומילים כתובות דיו שחורה שיש עליהם תגים וסימנים ועיטורים הקרויים "קוצים" כמו בספר תורה שבהיכל בתי הכנסיות שלנו בארץ ובכל העולם כולו ועליהן תלויות כל ההלכות הידועות והנלמדות בממש בפי עוללים ויונקים ואנשים ונשים, עמך ותלמידי חכמים יחדיו.

נראה כי המדרש נחרץ להורות כי אף על-פי שסוף דבר המשפט, והחסד, וההצנע לכת, הם תמצית ועיקר וגרעין התורה כולה, היהדות איננה אידיאה אלא טקסט, ועם שהאידיאה קדמה לבריאה, היא לא הייתה מקדימה להיברא אילולי נברא העולם אחריה ולא הייתה מתקיימת אילו לא היה העולם נוצר לקיימה. המדרש איננו נח עד שהוא פוסק כי התורה בה נועץ אלוהי עולם אינה רוח מנופה מכל ממשות אלא ממשות שכולה ספוגה ברוח וכל אות ואות בתורה הקדמונית הפלאית ההיא משולה כאות בתורה הקיימת בידינו וכל - המשנה עובר על איסור "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי..." (ויקרא כ"ב,ל"ב) וכל המשבש ברישול ו"עושה חי"ת ה"א מחריב את העולם, ועושה ה"א חי"ת מחריב את העולם" שזה קורא במקום "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּלָ יָהּ" (תהלים פרק ק"נ, ו') -"תְּחלֵּלָ" חלילה, וזה קורא במקום "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" - ולא תהללו את שם קדשי, אללי... גם הפסוק "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי..." שבספר ויקרא שניתן לישראל במדבר, לאחר מעמד הר סיני, באוהל מועד, גם הפסוק "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּלָ יָהּ" שכתב המלך דוד בספר שירי תהילים בירושלים דורות הרבה אחר חתימת האחרון בספרי החומש, הם פסוקים שנצרבו אור באור בראלייה שאינה יודעת את הזמן, לא את הורתו ולא את הפצעתו ולא את חוקיו ולא את בלתי הנמנעות שלו, לא מפני שחכמי ישראל התעלמו מן הזמן ושייטו הוזים אל מעבר למציאות החוויה, אלא מפני אמונתם העמוקה בנצחיות התורה כמות שהיא בכל הווה, מפני שידעו שכהווה היא תמלוך בשלמותה גם בכל עתיד "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת ...לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ט',א') ועל כן הורו כי באותה שלימות היא קדמה גם לכל עבר.

סודה של התורה הוא שהיא תרי"ג מצוות מחד שיש לה גרעין אחד שהמקיים אותו קיים את כל שש מאות ושלושה עשר שלה ושמאידך מי שמחסיר מדעתו אפילו אות אחת ממנה מחלל אותה ואת גרעין יסוד היסודות שבה. אות ומופת עשתה לכך ההלכה שספר תורה שקוראים בו בקהל, כל שש מאות אלף האותיות שבו (כמספר סמלי של שש מאות ריבא ושלוש מאות וארבע אלף שמונה מאות וחמש- 304805כמספר אריתמטי) משלימות ומכשירות אותו אם חסר בהן אות אחת, ואפילו אם אינה חסרה אלא ניטשטשה עד שאין מכירים אותה בוודאות- האות האחת הזאת פוסלת את כולו וכמו נותנים עליו מנעול הסוגר אותו מפני הקהל. יהדות שליבה אינה אידיאה, צדק, חסד, הצנע לכת, כל אותיותיה לא יכולות להיות לה מופת. יהדות שלבד מאידיאה גם אם היא צדק, חסד, הצנע לכת, אין לה אותיות שיקיימוה מעולם ועד העולם. את מהותה של הכפולה הפלאית הזאת אנו חוגגים "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" יום חג השבועות, יום חג קבלת התורה.