המזרח התיכון - לא לנאיבים

מאז ה-17 בדצמבר 2010, כאשר הצעיר התוניסאי מוחמד בועזיזי הצית את עצמו, במחאה על שלילת רשיון הרוכלות שלו, העולם הערבי נמצא ברעידת אדמה חברתית, המוגדרת כ-"אביב העמים הערבי", בהשאלה מ"אביב העמים" שהתרחש באירופה בין 1848 ל-1849 להשגת חופש מפני השלטונות המדכאים. במזרח התיכון "האביב הערבי " שנמשך למעלה משנתיים צפוי להימשך עוד זמן רב. מטרתו, כמטרת "אביב העמים", הייתה לסיים את משטרי הרודנות ולהביא לדמוקרטיה ולצדק חברתי.

בעולם הערבי נשבר לראשונה מחסום הפחד שהביא לציות העיוור לשליטים. העמים יצאו לככרות הערים והתקוממו נגד המנהיגים העריצים. הללו - זין אל עאבדין בן עלי בתוניסיה (שלט מ-1987), חוסני מובארכּ במצרים (שלט מ-1981), מועמר קדאפי בלוב (שלט מ-1969) ועלי עבדאללה צאלח בתימן (שלט מ-1978) - התגלו כמוגי לב, והודחו מכסאותיהם. מאז, אין יותר יציבות במדינות ערב, הנשלטות בידי אנשי שררה, כנופיות ועבריינים. בסוריה שולטת משפחת אסד מאז 1970, ומזה למעלה משנתיים ההרג הוא יומיומי ומספר הפליטים הנסים על נפשם מן המדינה המדממת מגיע ללמעלה ממיליון נפשות. בעירק המוות מסתתר בכל פינה, ומלחמות הסונים בשיעים מתנהלות ללא הפסקה. היריבויות בלוב מובילות לחיסולים בין בני השבטים ובתימן סכנת מוות אורבת ברחובות הערים ומחוצה להן.

במצרים "האחים המוסלמים" האוחזים בהגה השלטון נאבקים בנושאי לפיד-ההתקוממות הליברליים וחותרים להקמת משטר הלכתי. בינתיים הם מחסלים את סממני התרבות המערבית שמיצגיה המובהקים הם הזמרים אום כולת'ום ומוחמד עבד אלווהאב, הסופרים תאופיק אלחכים ונג'יב מחפוז, ותעשיית הסרטים המפורסמת, בעוד ש"הסלפים" האיסלאמיסטים דורשים לפוצץ את הפירמידות והספינקס, שבהם הם רואים פסלי אלילים המנוגדים לדת האיסלאם. לנוכח הכאוס שנוצר, המשורר המצרי אחמד פואד נג'ם, המכונה משורר האלף השלישי, ביכה (בנובמבר 2012) את האנרכיה שהשתררה בעולם הערבי במילים קשות: "האומה הערבית אינה ראויה לסיסמאות המהפכה, אביבה הפך ללעג, היא קברה את כבודה מתחת לעפר בעודה שוקקת חיים".

שרטטו גבולות כראות עיניהם

הלאומיות הערבית היא יציר כפיו של האימפריאליזם המערבי, שהתיימר להקים "מדינות לאום" בשטחים שכבש מידי העות'מנים, ששלטו בהם כ-400 שנה, בעוד ששום לאום הומוגני לא חי בהם. גבולות המדינות שורטטו על-ידי בריטניה וצרפת (בהסכמת הרוסים) ואושרו ב-1916 בהסכם "סייקס-פיקו", על שם החותמים עליו: סיר מרק סייקס הבריטי וג'ורג' פיקו הצרפתי. החלוקה למדינות נעשתה ללא התחשבות בהיבטים אתניים, דתיים ושבטיים. תומכי רעיון האמנציפציה המדינית מיאנו לראות את המציאות האתנית באזור.

רצונם של הבריטים והצרפתים לראות בתושבי המחוזות העות'מניים (הווילאיתים) עמים, הוא שקבע את תוואי הגבולות. גם הליגה הערבית שהוקמה ב-1945 בהשראה בריטית, לא סייעה לשמור על הלאומיות הערבית בתוך המדינות שקמו. היא עשתה מאמצים ללכד את השורות הערבים סביב נושא אחד - המאבק בישראל.

כיום בעירק, בסוריה ובלבנון הולכת ונוצרת ישות איסלאמית סלפית. זהו המצב גם בלוב, אלג'יריה ותוניסיה. השבטיות חזרה לשלוט באזור. היא מנהלת עתה את מדינות ערב שקמו במחצית המאה שעברה מכוח החלטות שרירותיות של האימפריאליזם המערבי. האידיאולוגיה "הפן-ערבית","הנאצריסטית" ו"הלאומית" אינן קיימות יותר. אין לאומיות ערבית. העדתיות שולטת בכיפה. כמו בעבר אין חופש ודמוקרטיה לערבים במזרח התיכון, פרט לערבים החיים בישראל.

הערבים לא ניצלו את העצמאות המדינית שקיבלו לאיחוד שורותיהם ולבניית כלכלות יציבות. השטחים הנרחבים שברשותם, נהרות המים השופעים ואוצרות הטבע הבלתי נדלים, לא נוצלו לפיתוח מדינותיהם ולקידום בני עמם. הם הקימו צבאות עצומים וניהלו באמצעותם מלחמות חיצוניות (ג'מאל עבדול נאצר בתימן וסדאם חוסיין בכווית ואירן) ופנימיות מיותרות (עירק, סוריה, לבנון, תימן, אלג'יר וירדן), במאבק על ההגמוניה במדינותיהם ובאזור. הם חשפו את חוסר סובלנותם למיעוטים אתניים ודתיים שחיו במדינות שבהם שלטו. הם רדפו כמיליון יהודים שחיו כמיעוטים באזורים אלה במשך אלפי שנים, וגרמו ליציאתם. מנגד הם מנעו מן הפליטים הערביים מפלשתין, שבאו אליהם בעקבות מלחמתם בישראל, להתיישב במדינותיהם ולסייע להן להפריח את אדמותיהן.

הפלשתינים לא הצליחו, מאז הסכמי אוסלו ב-1993, לגבש את ישותם המדינית (קיים ניתוק מוחלט בין עזה לבין רמאללה) ולבנות את כלכלתם, למרות הסיוע הכספי הנדיב שהעניקו להם מדינות המערב. הם תלו את כשלונם ב"כיבוש " הישראלי שהם הביאו על עצמם.

מסיבות גיאופוליטיות, המערב, ובראשו ארצות-הברית, לא לחץ על הערבים לקדם את מדינותיהם ועמיהם, וגם לא האיץ בפלשתינים לנהל משא-ומתן עם ישראל לפתרון סכסוכם עמה. הערבים ניצלו את "המלחמה הקרה " ואת המאבקים הבין-גושיים להעשרת מחסני הנשק שבידם. המערב והרוסים הרעיפו עליהם כלי משחית מודרניים, שהערבים לא היו זקוקים להם, לבד מהאדרת גאוותם השבטית, המתבססת על המסורת של "הפגיון והחרב".

האינטלקטואלים הערביים ייחלו במשך שנים ל "אביב ערבי" אמיתי שיכלול רפורמות שלטוניות, חברתיות ותרבויות לעמיהם. עתה הם מביטים בדאבון לב על המתחולל במדינות ערב, נוכח התהפכותו של "האביב הערבי " ל"חורף איסלאמי". "החורף האיסלאמי" הביא לעלייתם של גורמים ריאקציונרים, ובראשם חברי תנועת "האחים המוסלמים" הפוגעים במשאלות הלב של נושאי לפיד ההתקוממויות. המשורר העירקי עבד אלקאדר אלג'נאבי הביע את אכזבתו העמוקה בשיר: "האביב המיוחל לקה במכת קור/ ההיסטוריה אנסה את מלחמתנו/ מאחורינו רואים רק גלים" ("אל-חיאת",לונדון, 22.1.2012).

פלשתין - תרנגולת שביציה יקרות

המשבר העובר על העולם הערבי מעורר את האינטלקטואלים לחפש אשמים. הפובליציסט הסעודי עבד אללטיף מולחם טען בעיתון הסעודי האינטרנטי "ערב ניוז" (6.10.2012) ביום השנה למלחמת יום הכיפורים, כי: "ישראל אינה האויב של הערבים, אלא הדיקטטורים, הבערות, ההזנחה והשחיתות". כך סבור גם הוגה הדעות אדוניס, סורי במוצאו, במאמר ב"אל-חיאת" (3.5.2013) כי רוב הערבים לא רק שאינם סבורים כי ישראל היא אויב הערבים, אלא שהם אינם חושבים כך גם על ארה"ב ומדינות אירופה. אומנם מולחם טוען כי הסכסוך הישראלי-ערבי גבה מחיר גבוה, אך ישראל צריכה להיות בתחתית רשימת האויבים של הערבים. האויבים האמיתיים,לדבריו, הם השחיתות, היעדר חינוך, היעדר כיבוד חיי האדם ובריאותו, היעדר החירויות והיעדר שוויון-זכויות לנשים. דעת מולחם כדעת המשורר הבולט ניזאר קבאני, שכתב כבר ב-1968 כי הדיקטטורים הערביים השתמשו בסכסוך הישראלי ערבי כדי לדכא את עמיהם.

המשורר הירדני איברהים סעיד במאמר ב"אל קודס אל ערבי" (20.12.2011) קבע כי לשירתו של נזאר קבאני השפעה רבה על ההתקוממויות בעולם הערבי. בפואמה "השחקנים" תקף קבאני את המנהיגים הערביים, שהפכו את "השלטון במדינה לסוג של זנות... ואת פלשתין לתרנגולת שביציה היקרות" הם אכלו.

באופן מפתיע הצמיחו קריאותיהם האמיצות של המשוררים שירה נועזת של משוררות ערביות. הן טענו כי כל עוד האישה כבולה בכבלי המסורת ומעמדה נחות, היא אינה יכולה לתרום את חלקה להתפתחות החברה. המשוררת הכוויתית סועאד אל צבאח בשירה "אישה בצוואר הבקבוק" ביטאה היטב את מצוקתן של הנשים: "אני רוצה אויר נקי ומחשבה נקיה". תיאור קולע למצבה העגום של החברה הערבית הופיע בקריקטורה של הקריקטוריסט הלבנוני מחמוד כחיל (שהתפרסמה ב"אלשרק אלאוסט" הלונדוני ולאחר מכן הועתקה על-ידי "אל ערב אל יום" הירדני,26.5.2000), המתארת את העולם עולה במדרגות המאה ה-21, ואילו את האומה הערבית יורדת מהן.

הפובליציסט העירקי באסל חוסיין במאמר באתר האינטרנט הליברלי "אילאף" (20.2.2013) קבע נחרצות כי האומה הערבית היא אומה בלי עתיד, בלי מצפון, בלי הוגי דעות ובלי מנהיגים. במרחב המזרח התיכון נוצר שילוב של תרבות שנאה עם יצר לראות דם ניגר.

לנוכח מציאות עגומה זו סיכויי השתלבות של האומה הערבית בקדמה של המאה ה-21 - קלושים.

המזרח התיכון אינו מקום לנאיביים ולמביעי משאלות לב. במיוחד כשבמדינות הערביות טרם התגבשו עמים הומוגניים. בימים אלה נאבקים תושבי האזור ביתר שאת על צביונם הלאומי והחברתי, כשהדוגמה המובהקת לכך היא סוריה. אם לא יקומו הנהגות אחראיות, נאורות, השואפות לצדק ולקדמה, סיכויי המדינות הערביות לעלות על דרך המלך כמעט שאינם קיימים.

לפיכך עלינו להביט על המרחב הסובב אותנו בעיניים פקוחות, ובד בבד להימנע מהתייחסות רשמית או התערבות באירועים במדינות ערב. שכן התייחסותנו תנוצל על-ידי הגורמים העוינים להסטת תשומת הלב מבעיותיהם הפנימיות המדממות לכיוונה של ישראל - שנואת נפשם. במקביל, עלינו לנסות לאתר גורמים מתונים כדי לנסות לשמור יחד איתם על יציבות גיאופוליטית אזורית.