שלומי לחיאני, צבי בר, יצחק רוכברגר, יצחק עידן, יוסי בן-דוד – אלו רק האחרונים מבין ראשי רשויות מקומיות שעברו לככב בכותרות המדורים הפליליים. והאמת? זה עוד הדבר הפחות גרוע שקורה בשלטון המקומי. הדברים הגרועים באמת הם עשרות רשויות המצויות על סף פשיטת רגל, עשרות רשויות שאינן גובות את מיסיהן בצורה סדירה, שורה ארוכה של רשויות המנוהלות בידי ועדות קרואות משום שהנבחרים כשלו, בכירים במרכז השלטון המקומי החוגגים על חשבון הציבור. בראשי רשויות עבריינים אפשר לטפל נקודתית, אבל השלטון המקומי צריך טיפול שורש.

הבעיה היא, שרופא השיניים כלל לא הגיע למרפאה. דוח מבקר המדינה האחרון חשף ללא כחל ושרק כיצד משרד הפנים מפקיר את התחום החשוב ביותר שהוא מופקד עליו: השלטון המקומי. אין בקרה, אין פיקוח, אין מידע, אין אכיפה. וכל זה קורה בתחומים המשפיעים ביותר על חיי היום-יום שלנו: חינוך, מים, ניקיון, בטיחות. במקום להקים עוד ועדה לבחינת שעון הקיץ, כדאי שגדעון סער יורה לבכירי משרדו להגיש לו מיידית תוכנית מקיפה לטיפול בשלטון המקומי, ויפקח אישית על יישומה. אחרת, השלטון המקומי ימשיך להיות החצר האחורית המצחינה של המשטר בישראל.

מעניין לעניין באותו עניין. השופטת מיכל רובינשטיין כתבה החודש, כי יותר ויותר יזמים הופכים את היוצרות: קודם כל בונים ואחר כך מבקשים אישורי בנייה שיכשירו בדיעבד את השרץ, ואז הרשויות – בעיקר המקומיות – נאלצות להיכנע להם. עד כאן, אמרה רובינשטיין, והורתה להפוך את בית גרונר ברמת גן לבית דיור מוגן, כפי שנקבע בתב"ע. (הערת אגב: רובינשטיין תמהה כיצד במשך שש שנים לא עשתה עיריית רמת גן דבר בנושא; יש לי תחושה שזה קשור איכשהו לזהותו של ראש העירייה, ודי לחכימא).

רובינשטיין כמובן צודקת לחלוטין, ולא צריך להכביר מילים בנושא. אבל הנה בא נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, ונותן עידוד להמשך ההפקרות בבטלו פסק דין שהורה להרוס בתוך שנה 65 מבנים בדואיים בלתי חוקיים. יש שם כל מיני נימוקים, אבל השורה התחתונה מותירה רושם ברור: אם אתה מבצע את עבירות הבנייה בקנה מידה גדול ו/או אם אתה שייך למגזר בו הן עניין של יום-יום – הרווחת. במקום לעודד את הרשויות להילחם עד חורמה בתופעה המסוכנת הזו (שהרי בנייה בלי רשיונות היא מטבע הדברים גם בנייה בלי תקנים), פוסק בית המשפט העליון ברוח "כל דאלים גבר". הזוי? זו מילה עדינה.

אנחנו עדיין בספיחים של השלטון המקומי, וליתר דיוק – פרשת צבי בר. יהודה וינשטיין מבקש מבג"ץ להדיח את בר בשל כתב האישום נגדו, שהוגש באישורו של יהודה וינשטיין. הנימוק של וינשטיין: כתב האישום שאישר וינשטיין חמור במיוחד. אם זה לא ניגוד עניינים, אני לא יודע מה כן. ביד אחת ראש התביעה הכללית מגיש כתב אישום, וביד השנייה היועץ המשפטי לממשלה מתבסס עליו כדי לדרוש את הדחתו של הנאשם.

מה שצריך פה זה לא טיפול שורש, אלא ניתוח להפרדת תאומים סיאמיים. אין שום מקום לכפילות התפקידים הזו. מדובר בשני תפקידים שכל אחד מהם מהווה לפחות משרה מלאה, שאינם משלימים זה את זה, אלא – בדיוק כמו בנושא בר – טומנים בחובם פוטנציאל להתנגשות זה עם זה. הנה עוד תסריט: שר חשוד במינויים פסולים וטוען שפעל לפי חוות דעת מהיועץ המשפטי של משרדו. האם ראש התביעה הכללית יעמיד לדין אדם שפעל לפי מי שכפוף ליועץ המשפטי לממשלה? וזה עוד לפני שדיברנו על המצב המגוחך-מטורף, בו היועץ המשפטי יושב ליד שולחן הממשלה עם מי שהוא יכול להעמיד לדין, מייעץ לשרים ואז חוזר למשרדו ומחליט על גורלם.

מספיק. אין בזה שום היגיון, אין בזה שום צורך, אין לזה שום הצדקה. חוץ מאשר ענייני יוקרה ורצון של אנשים מסוימים להיות כמה שיותר חזקים, אי-אפשר למצוא הסבר כלשהו לכפילות המזיקה הזאת. ההפרדה רק תחזק את שני בעלי התפקידים, שיתמקדו איש-איש במשימתו, תמנע מחזות אבסורדיים ותייעל את העבודה הן בפרקליטות והן בייעוץ המשפטי לממשלה.

ראשי לשכת עורכי הדין הציגו השבוע בדאגה סקר ולפיו 37% מעורכי הדין שוקלים החלפת מקצוע. ואני אומר: מצוין, שיילכו. זה שיש בישראל הרבה הרבה יותר מדי עורכי דין – זה מן המפורסמות. לנזקים העצומים שהם גורמים ללקוחותיהם, למערכת המשפט ולציבור כולו אני עד כמעט מדי יום, פשוטו כמשמעו.

עורכי דין המבקשים לדחות דיונים על הארכות מעצר של לקוחותיהם, ובכך גוזרים עליהם עוד ימי מעצר. עורכי דין המגישים תביעות מופרכות, סחטניות ולעיתים שקריות בעליל. עורכי דין שאינם יודעים כללי יסוד של זכות עמידה וצדדים יריבים. עורכי דין שאינם מגישים ראיות בסיסיות. עורכי דין שמתעדכנים מול הלקוחות באולם עצמו. עורכי דין שאינם טורחים לעשות את בדיקות המהימנות הבסיסיות לפני שהם פותחים בהליך. ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין, הנובעים מכך שיש עשרות אלפי עורכי דין שאסור שיהיו במקצוע.

המצב קטסטרופלי והוא מחייב צעדים דרקוניים. צריך לחייב את עורכי הדין, כולל אלו שכבר קיבלו רישיון, לעבור בחינות התאמה תקופתיות – הן מקצועיות והן אישיות (יצא לי להיתקל בכמה עורכי דין שהם פסיכים במלוא מובן המילה). צריך לחייב אותם לעבור השתלמויות בהיקף משמעותי. צריך להעיף לכל הרוחות את מי שמבצעים עבירות משמעתיות חמורות. צריך לקנוס אישית את מי שמגישים הליכי סרק והליכים שקריים, עד שייצא להם החשק לעסוק במקצוע. כאן לא צריך טיפול שורש; כאן צריך עקירה.

הצעה למפעילי המזנונים בשדה דב ובנמל התעופה של אילת (שאגב, כולם פתוחים בשבת ולכן אינם כשרים): תתחילו למכור תרופות הרגעה, כי קרוב לוודאי שרוב הנוסעים יזדקקו להם. טסתי מתל אביב לאילת ביום ראשון השבוע ואני עומד לעשות זאת שוב ביום ראשון הבא, וכבר יודע שזה יהיה סיוט.

שני שדות התעופה הללו התאימו אולי לשנות ה-60 של המאה שעברה. היום הם מזכירים, כפי שאמר לי שכני בטיסה לאילת, את שדות התעופה באפגניסטאן ובפקיסטן שרואים בסרטים על מחבלים. דחוסים, דחוקים, מיוזעים. תורים ארוכים למזוודות, איחורים ועיכובים, מדרגות צרות, מעלית בודדת. אני יודע שיש תוכניות לבנות שדות תעופה חדשים, אך כרגיל במקומותינו – תוכניות לחוד וביצוע לחוד. אז עד שיהיה, אם יהיה, טיפול שורש בבעיה הזו, כדאי להסתפק בסתימה: עוד קומה בשני הטרמינלים. זה פשוט, מהיר וזול, ובעיקר – זה חיוני.

אם אלי טביב יכול להיות שוב בעלים של קבוצה בליגת העל, אזי הכדורגל שלנו צריך טיפול שורש. לחובתו של טביב הרשעה פלילית על התחזות וכתב אישום על תקיפה, הוא הרס את הפועל כפר סבא, עבר להפועל תל אביב בלי צינון, הותיר שם עיי חורבות (וגם נתבע ב-19 מיליון שקל) וכעת מנהל מו"מ לרכישת בית"ר ירושלים. מה עוד צריך לקרות כדי שההתאחדות תתעורר ותמנע מטיפוסים כאלו להשתלט על מועדון אחרי מועדון? או שבעצם יש לי ציפיות מופרזות מגוף שבראשו עומד אבי לוזון: עבריין תנועה סדרתי ובעל לשון משתלחת העומדת ביחס הפוך להישגיו. את טיפול השורש צריך להתחיל בהתאחדות עצמה, בסילוקו של היו"ר; לפני כן אין סיכוי שהיא תעשה את אותו טיפול בענף עליו היא מופקדת.