מפגן של איוולת

מפגן התמיכה בטייקון נוחי דנקנר מצד בנקאים וראשי-רשויות, יכול רק לעורר חלחלה. במקום שיוקיעו את מי שסרח, תוך שימוש לרעה בכספי הציבור, הם יוצאים להגנתו במפגן-הצדעה.

דרושה מידה לא קטנה של חוצפה כדי שלא להסתייג ממפגן של איוולת בזוי עד כדי כך. משתתפים בו, בחדווה עילאית וללא שום בושה, בנקאי הצמרת, שנתנו יד חופשית לטייקון בהלוואות נדיבות, בתנאים מפליגים. נספחים אליהם, בתופים ומחולות, גם ראשי-רשויות נהנתנים, בתירוץ מפוקפק שעל-פיו נהנו ישוביהם מתמיכתו המאסיבית.

אלא שלא מינה ולא מקצתיה. הם שכחו, משום מה, שתרומותיו הנדיבות של נוחי דנקנר, היו רק אחיזת-עיניים גדולה. אחרי ככלות הכל, הכסף שטייקון הצמרת תרם, לכאורה, לאותן רשויות, הגיע היישר מכיסי הציבור. הוא זה שהשקיע אותו בחברותיו של האיש צמא הכסף, בעוד דנקנר עצמו נטל את הכספים המושקעים והעביר אותם למגזר המושחת במדינה רק כדי לזכות בתוספת של כוח, כבוד והמון השפעה.

עורבא פרח

הטענה שלפיה תרם איל ההון ליצירת מקומות-עבודה חדשים היא, בסך-הכל, רק עורבא פרח. שהרי הציבור, שמחד תרם לרשויות באמצעות הטייקון, הוא גם זה שהפסיד את כספי הפנסיה שלו בהשקעה הכושלת של דנקנר עצמו.

מצעד האיוולת למען טייקון שנחשף ככושל עד כדי כך, הוא לכן רק אות-אזהרה מפני הבאות. יש בו סממנים מובהקים וברורים, לא רק לאי למידת הלקח הנדרש, אלא גם לזלזול המופגן בכספי הציבור. את המסקנות המתבקשות מאליהן צריך יהיה להסיק מבעוד מועד, לפני הבחירות לרשויות המקומיות הממשמשות ובאות.

דבר אחד ברור למדי בינתיים: מקומם של ראשי אותם ישובים שנותנים את ידם במרמה לטייקון - לא יכירם עוד; לפחות לא במדינה המתיימרת להיות מתוקנת. והיה מחננו טהור.