יש לו לפוליטיקאי שתי בטריות שמניעות אותו: תאוות שררה ותחושת שליחות. כדי לזכות באהדת מצביעים, יצניע הפוליטיקאי עד כמה שניתן את תאוות השררה, ויבליט את תחושת השליחות. ככל שתאוות השררה חזקה, תחושת השליחות קטנה, ולהפך. יש תאוות שררה בעוצמה נפוצה, ויש תאוות שררה בעוצמה חריגה.
שמעון פרס ניחן בתאוות שררה אינסופית. חד-פעמית. אין כזה בעולם.
בזכות תאוות השררה הזאת הוא צלח את כל הכישלונות והשקרים שלו. פטפוטי השלום שהוא משמיע מדי פעם כבר לא מצחיקים אותי. פעם הייתי שומע ומלגלג, היום ברור לי שמי שראוי ללגלוג - זה לא הוא, זה אתם. אלה שמעריצים אותו. במקום להכביר מילים, אני מציע שתצפו בסרטונים.
לפניכם שישה סרטונים! כולם שודרו מאותו תאריך (דצמבר 1996) - למעט הראשון!
בסרטון הראשון פרס נובח על
יצחק רבין במרכז המפלגה (ציטוט): "לתנועה דרושה הנהגה צעירה וחדשה עוד לפני 1992. חובתך, חובתי, חובת כולנו, להעניק את הזמן הדרוש, וליצור את התנאים הדרושים, כדי שהנהגה כזאת תקום... ניתן זמן. ניתן הזדמנות לכוחות חדשים... לרעיונות חדשים..."
בסרטון השני (שודר בדצמבר 1996) פרס מסתלבט: אפרוש כשיהיה צורך...
בסרטון השלישי - פרס מול קהל: אני ממשיך למען השלום.
בסרטון הרביעי פרס מזהיר מעתיד אפוקליפטי אם נתניהו לא יזמין אותו ל
ממשלה.
בסרטון החמישי - פרס מול קהל - מעורר לגלוג.
בסרטון השישי - קטע מ"החרצופים" - פרס זוחל לממשלת נתניהו.
שופופו...
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
