באמת סאיב?

לאחרונה פורסם במעריב טור של סאיב עריקאת, ראש צוות המשא-ומתן הפלשתיני בשיחות עם ישראל. הוא מלין על האמירות של בכירים בממשלת ישראל בתקופה האחרונה כנגד פתרון שתי המדינות. הוא מגדיר אותם כקיצוניים. הוא מסיק מכך כי ממשלת ישראל אינה רוצה שלום. כבר כאן ניתן למצוא כשל לוגי, משום שהסיבות אותן מציינים אותם בכירים הן חוסר האמונה באפשרות לשמר את ביטחון אזרחי ישראל, "כל עיר תהיה עיר גבול. תראה מה קרה בעזה. זו עלולה להיות מדינה עם גישה חופשית של צבאות פנימה" אמר אלקין. בנט מזכיר את הקשר ההיסטורי של המדינה לארץ. יעלון צוטט כאומר: "היוזמה הערבית, כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא קודם כל הכתבה - קודם תוותרו על שטחים ואז אנחנו, הערבים, נשקול יחסים איתכם. אנחנו מוכנים לשבת לשולחן ללא תנאים מוקדמים במסגרת כל יוזמה".

גם את נתניהו אפשר לצטט, בעיקר מאמירות שלו מלפני כהונתו השנייה על אמונתו בתהליך המדיני. הוא כתב על זה ספר שלם. אפילו לפיד, מהיונים בקואליציה, מסרב לחלק את ירושלים. ולמרות כל זה, ממשלת ישראל רוצה שלום. עם ישראל רוצה שלום. למה? כי יש לו כמיהה לשקט, לבית. כל התפיסה הציונית מבוססת על זה, אבל כמה סגני שרים דיברו יותר מדי, אז הם לא רוצים שלום. הכשל הלוגי של עריקאת נועד כדי להפנות אצבע מאשימה, וכדי לוודא שהמשוואה בין שטחים ובין שלום עדיין קיימת. לראשונה, אולי מאז ומעולם, ממשלת ישראל לא מוכנה לוותר על שטחים על-מנת להשיג שלום. היא גם לא מוכנה לוותר על ההיסטוריה שלה.

הפחד המשתמע

עריקאת ממשיך לתקוף את ישראל על קוליניזציה שמתרחשת בשטחים הכבושים, ושוב, ממשיך להמחיש כמה אנחנו הרע הגדול, התוקפני והכובש. הוא נעזר בארגון זכויות אדם ישראל (שלום עכשיו?) שדואג לפרסם נתונים על הבנייה באיו"ש, ומקשר בין הבנייה לבין תהליך השלום. חשוב להבין, כשהמשוואה שלנו הייתה שטחים תמורת שלום, במונחים של עריקאת, הקפאה היא חיונית לתהליך השלום, ובמילים אחרות - חוסר חיים שלנו שווה לשלום שלהם.

אותו ארגון זכויות אדם ישראלי אגב, יצא במוצאי השבת האחרונה לממש את צוו של הדוד סאם, שהיה פה במרס האחרון וביקש מהציבור הישראלי ללחוץ על הממשלה לקדם את התהליך המדיני, והנה, עכשיו עריקאת נכנס לאותה פינה בדיוק, בה ישראל היא זו שמכשילה את ג'ון קרי, שמתאמץ כל כך לקדם את השלום. עריקאת שוכח ומנסה להשכיח מזכרוננו את כל הלאווים שנאמרו בעבר לישראל, החל בתוכנית החלוקה וכלה בהצעות ברק ואולמרט.

הוא מפתיע בהצהרתו כי יקומו שתי מדינות ריבוניות, זו לצד זו, מדינות דמוקרטיות. כשאחת חסרת מיעוטים, טהורה מיהודים, והשנייה עם מיעוט שיחסר את הזכות להגדרה עצמית. כאן אפשר להזכיר את הצעת החוק של חברי מפלגת בל"ד, שביקשו להגדיר את ערביי ישראל כמיעוט לאומי, ולא דתי, ובעצם ביקשו לנכס לעצמם את הזכות להגדרה עצמית, את הלאום, ובעתיד - אולי גם אוטונומיה ומדינה.

עריקאת מדבר אלינו במונחים ישראלים, פשרה כואבת, שהיא הוויתור על חבלי מולדת, אותה אש"ף קיבל לטענתו כבר ב-88', אבל את אמנת הארגון לשחרור פלשתין גם הרשות לא שינתה.

עריקאת כותב את המאמר הזה מתוך פחד. פחד שבפעם הראשונה עומדת מולו ממשלה שלא זה הבסיס שלה, זו ממשלה שלא מאמינה שדווקא חלוקה תוביל לשלום. הוא מבין שפתרון שתי המדינות הוא לא הפתרון היחיד שיש על-מנת להשיג את השלום המיוחל. חלוקה של הארץ לא תוביל אותנו לשלום, אלא להמשך הסכסוך, המשך המלחמה, אבל עבור סאיב, כזכור, חוסר החיים שלנו, הוא השלום שלו. וכמו שהפלשתינים הגיעו לאן שהם הגיעו בלי לוותר על מאומה, כך גם אנחנו נרוויח אם לא נוותר על-אף שעל.