מקדנציה לקדנציה מורע המצב בפרלמנט הישראלי. יותר ויותר צעירים פוחזים נבחרים - ללא ניסיון של עשייה או ניסיון פוליטי (מקסימום זהו ניסיון של ברברת ברשת או סתם בסלון) , ועל דרך ההזויות , האמוציונאליות וה"אידיאולוגיה" המופשטת והנאיבית הרי שהללו "מקדמים חוקים" ואפילו מחוקקים אותם ללא אחריות של "סוף מעשה במחשבה תחילה". מאחר שהימין הוא ה"רוח הגבית" שנושבת פוליטית הרי שהצעות החוק מקבלות צורה של פשיזם עתידי.
פעם היו כמה חברי כנסת נמהרים שראו את קידומם בפופוליזם הפשיסטי הזה וכיום ישנם שם גם שרים כאלה. בקדנציה הקודמת העלה הימין - באדיבותה של קדימה ההיסטורית וההיסטרית, שורה של חוקים אנטי דמוקרטיים כדי לסתום את הפה ליריבים הפוליטיים, מבלי להבין שחוקים אלה יובילו את ישראל למשהו כמו צי'לה בימיו של הרודן פינושט.
אך מסתבר שגם בקדנציה הזו הכל ממשיך כמו שהיה בקדנציה הקודמת ולא מעט בזכות הכיסאולוגיה שנתניהו הלביש על "יד עתיד" וה"תנועה". שוב מתחילים צעירים פוחזים ל"קדם" הצעות חוק ניאו- פשיסטיות הבאות לסתום את הפה לכלל הציבור בעתיד, למרות שהם התכוונו "רק" לסתום את הפה לערבים ולשמאלנים. אחד מאותם פוחזים וקלים הוא ח"כ יוני שטבון - איש צעיר ועולה חדש מצרפת, שב"מדים" החדשים של ה"בית הלאומי" הוא חש במגרש הביתי שלו , כשהוא "קידם" לאחרונה את הצעת החוק שמכונה "ג'נין, ג'נין". לא לחינם יוצאת חמתו של היועץ המשפטי על ההצעה הזו. ההצעה הזו באה לשדרג סופית את הצבא הישראלי כ"פרה קדושה", שגם אם נעשו שם פשעים חמורים הרי שצריך לטווח לכלא את מי שמבקר זאת רק משום ש"הצבא הוא מעל לכל בקדושתו". אין לך משטר יותר פשיסטי ממשטר שהופך את הצבא לקדוש מכל ומגונן על ה"זכות" הצבאית לעשות ככל שיחפצו וללא ביקורת פוליטית או ציבורית.
הייתי רוצה לחזור אחורה - שנתיים לפני שח"כ שטבון בכלל נולד בצרפת. בחורף קר של שנת 1977 הגענו מהבקו"ם לבה"ד 4 , ליד מה שקרוי כיום התנחלות בית אל. היינו כולנו תיכוניסטים לשעבר מבתים טובים ושהורינו כלל לא חשדו כי ב"צבא הציוני" וה"נפלא" הזה עלולים ילדיהם למצוא את עצמם נהרגים "אי שם בארץ" רק בגלל טרטורים סדיסטיים של מפקדים "קדושים" ו"מורמים מעם". באותם ימים לא העזו לתקוף על טרטורים ומי שנהרג או התאבד בגלל רשעות מפקדיו הוכרז כמי ש"נהרג במילוי תפקידו אי שם בארץ", והוריו היו בטוחים שילדם היה זכאי לאות הגבורה וכי האויב הוא זה שחיסלו. אבל כשהגענו לבה"ד 4 הבנו שלא כך הם העניינים. מיום רביעי - שבאותו לילה ניצחה מכבי ת"א בכדורסל לראשונה את צסק"א מוסקובה, ועד שיצאנו הביתה ביום שישי, הספקנו לשמוע על לא מעט התאבדויות של חיילים שעשו זאת מתוך לחץ נפשי.
הסיפורים נעו סביב טירונים בטירונות קלה ומקוצרת של עשרה עד ארביע עשרה יום ואילו לנו (כקורס מכי"ם קרביים) חיכתה חצי שנה של לחץ אמים! ידענו שבבית לא רק שאסור לנו לספר זאת אלא שגם לא יאמינו לנו. באותן שנים ההורים לא העזו לבקר את ילדיהם בבסיסים השונים.
את ליל שבת ביליתי בשינה טרופה עד שעות הצהרים המוקדמות של השבת. ביום השבת - בקולנוע "תפארת" ברחוב הרצל בראשל"צ (היום נמצא שם
בנק ירושלים), הוקרן הסרט "מסע אלונקות". כשצפיתי בסרט חשתי הקלה גדולה. למרות הלחץ שבחזרתי לבסיס בבוקר יום ראשון שלמחרת הרי שידעתי שהפעם הסרט הזה יעזור לנו להישמר מטרטורים ויציל לא מעט מאיתנו מטרטורי שווא.
הסרט הזה פשוט פתח לראשונה מסך אמיתי על ה"פרה הקדושה" ששמה הצבא ולמרות קול המחאה הצבאי והממסדי נגד הסרט הרי שהקרנתו הרחבה הכניסה אנושיות וביקורת לצבא תוך כדי דיכוי המפקדים הסדיסטיים שהיו שם וכך עלתה המודעות של החיילים ושל הוריהם למה שצפוי באמת לכל מתגייס. אילו הצעת החוק של יוני שטבון - שעוד לא נולד ולא עלה לארץ אז, הייתה קיימת באותם ימים הרי שמי יודע אם יוצרי הסרט היו מעלים אותו ולעומת זאת ברדיו היו ממשיכים להודיע על מותם של חיילים "במילוי תפקידם אי שם בארץ".
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
