בשנות השישים של המאה שעברה, ממש מזמן, ואני נער עול ימים, הגעתי אחת לשבוע, בשעת ערב מוקדמת, יחד עם חבורת בחורי שיעור א' ב'מרכז
הרב', לביתו של ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק, בשכונת גאולה הירושלמית, כדי לשמוע מפיו 'שיעור פרטי' בנושא סגולת ישראל על-פי ספר הכוזרי.
חרף השנים הרבות שחלפו מאז, זכורות לי עד היום שתי תופעות שאיפיינו את ביתו של ראש הישיבה ונצרבו בזכרון עד עצם היום הזה. הראשונה, איכות המגורים הנזירית של ראש הישיבה: מעט ריהוט, פשוט, זול, פונקציונלי, ללא שום סממני פאר והדר (בניגוד למצב המאפיין היום בתיהם של 'גדויילים' למיניהם, המתנהלים ב'רחבות' צעקנית, אם כי, יש לומר, שעד היום נותרו פה ושם איים של גדולי הדור שמעדיפים את התנאי המגורים הנזיריים, למשל הרב א. ל. שטיינמן, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים).
השניה (ולה אין ולא היה אח ורע בעולמם של ראשי הישיבות בישראל, בוודאי לא אז): על הכותל המרכזי בסלון הדירתי הקטן הזהירו שתי תמונות בלבד, מובלטות בכוונת מכוון: האחת של אביו הנערץ, רבן של ישראל מרן הראי"ה קוק, ולצידו תמונת דיוקנו המפורסם של ד"ר ב. ז. הרצל, אבי התנועה הציונית, חוזה המדינה (שאחינו החרדים בזים לו ולמפעלו הכביר ומכנים אותו בלעג בכתבי הפלסתר שלהם 'הוזה המדינה'). כבר אז שאלנו את עצמנו, מה פשר הכבוד העצום הזה שרוחש הרצי"ה כלפי הרצל, למרות היותו אדם חילוני, עד כדי העמדתו בשורה אחת עם אביו הכהן הגדול, הענק שבענקים בתורה והלכה, צדיק יסוד עולם במידות טובות?
הרצי"ה קיים, כך נראה, על-פי דרכו והבנתו, את חובת לא תגורו מפני איש. ללא מורא וללא משוא פנים. אנחנו, אורחיו הצעירים של הרצי"ה, 'גרנו' (התייראנו) אז, ולא העזנו לשאול אותו, על מה ולמה זכה הרצל לכבוד הגדול הזה. לימים הבנו אותו, והגענו למסקנה, שהרצי"ה הציב את שתי הדמויות, הכל כך שונות זו מזו, בשורה אחת, כדי לבטא את תפיסתו, שלשניים הייתה תכונה משותפת, זהה, אחת. שניהם 'חטאו' באהבת ישראל לאין קץ, עד כלות. וישראל ואורייתא, כידוע, חד הם.
"אלא באמונתה"
ברבות הימים מצאנו אישוש להערכה זו, בציטוט שהביא מפיו הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת 'עטרת כהנים', בספרו 'שיחות הרב צבי יהודה':
"מציאותנו וסידור חיינו, כל אלה נמשכים מהרצל. אין להתחמק מהעובדה הזאת. הוא היה נשמה נפלאה, פלאי פלאים, בעלת שליחות אלוקית מיוחדת. נחה עליו הרוח שצריכה לקום מדינה יהודית... אנשים כתבו על הרצל שהיה אפיקורוס. קראתי הרבה כתבים שלו, בגרמנית או מתורגמים לעברית, לא את כולם, אבל רובם, רובם ככולם, ולא מצאתי שהיה אפיקורוס. אין אצלו הבלטה בפירוש של עניני אמונה, אבל יש כמה ביטויים של אמונה. לא מצאתי אפיקורסות בכתבי הרצל... הרצל גם היה סופר. קראתי ספריו ולא מצאתי שום דבר להפך מן האמונה. אדם שרושם ברשימות לעצמו, ולא בצביעות כדי להראות לאחרים, ש'אין אומתנו אומה אלא באמונתה', חס וחלילה לומר עליו שהוא אפיקורוס... הרצל היה יהודי הגון... המנהיג הגדול לעילא ולעילא הרצל... התקרב לשם שמים, דרך הלאומיות והציונות. אומנם גם לכתחילה לא היה כל כך רחוק... מתוך פנים מהלך התפתחות התגלותה של נשמת ישראל, הולכת ומופיעה גאולת ישראל - מתחילת הופעת הגר"א, והמשך בית מדרשו של רבי עקיבא איגר, ע"י תלמידיו רבי אליהו גוטמכר מגריידיץ ורבי צבי הירש קלישר, וגם הרצל הוא המשך גילוי זה בתוך סדרי הדורות של קורא הדורות מראש... כשמתבוננים בזכרונותיו של הרצל, מדי פעם מופיעים דברים רוחניים אמוניים, שמביעים שיבה אל היהדות".
אגב, כדברים הללו כתבו ואמרו עוד כמה מגדולי ישראל בדורו של הרצל ואחריו, ובהם הגאון הרב
שלמה כהן, אב"ד ומו"צ בווילנא ובעל ה'חשק שלמה' הפורסם, מודפס בשולי דפי הש"ס; הרב יששכר טייכטל בספרו 'אם הבנים שמחה', ועוד ועוד, שרק מחמת קוצר היריעה לא נזכיר את כולם.
ועדיין, למרות הסבריו של הרצי"ה, נשאלת השאלה: וכי לא ידע הרצי"ה שהרצל, עם כל הכבוד, לא נמנה עם ציבור שומרי תורה ומצוות? ומאחר שידע, מה המסר שביקש להעביר לדורותינו?
כיום, במבט לאחור ממרום השנים שחלפו מאז, ניתן להעריך שיותר ממסר אחד ביקש הרצי"ה להקנות, באמצעות הכבוד והחיבה שרחש להרצל. האחד, שהרצל, למרות היותו על-פי הגדרות ימינו יהודי חילוני, בחרה בו ההשגחה העליונה לשמש שלוחא דרחמנא לקבץ נדחי עמו ישראל. והוא אכן נרתם למשימה הקדושה במסירות נפש עצומה ובמחירים אישיים כבדים. מעשיו הוכיחו, כי בתוך-תוכו של האיש המיוסר הזה, שהתמסר למען הצלת ישראל מגו גלותא, והובלתו לארץ ציון וירושלים, הייתה הומיה נשמה יהודית ענקית.
שלוחא דרחמנא
שנית, שאין אנו רשאים להכתיב לקודשא-בריך-הוא, את מי למנות ועל מי להטיל את השליחות הנשגבה לגאולת ישראל מעמקי יְוֵן המצולה. אל לנו לנהוג כאותו תינוק שוטה, שבועט כלפי מתנת חינם יקרת ערך, רק מפני שניתנה לו שלא על-פי טעמו ולא על-פי דרכו. הרבה שלוחים למקום, כמאמר הרמב"ם (בהקדמתו לשמונה פרקים): קבל את האמת ממי שאמרה.
שלישית, אפשר שהרצי"ה ביקש לומר לתלמידיו, שזכות נוספת הייתה להרצל בכך שהיה היהודי הראשון שדבק בשיטת הגר"א מווילנא, באשר לגאולת ישראל. הגר"א, כידוע, דיבר על איתערותא דלתתא (התעוררות שבאה מלמטה), שתוביל לאיתערותא דלעילא (שמעוררת סיוע משמים), כפי שמובא בהרחבה בספר 'קול התור', המבוסס על משנת הגר"א. ברור כמובן שהרצל וחבריו לא ידעו דבר וחצי דבר על אודות שיטת האיתערותא דלתתא של הגר"א, אבל אין ספק כי כיוונו לשיטתו של גדול הדורות האחרונים.
רביעית, מן הסתם סבור היה הרצי"ה כי נאמנותו עד כלות של הרצל לגבי עם ישראל, האפילה על העובדה המצערת, שהאיש לא היה שומר תורה ומצוות, משום שהיה במעמד של תינוק שנשבה, ולמרות נתוני הפתיחה שלו, הוא היה גאה ביהדותו (וראו את מחקרו של ד"ר יצחק וייס בנושא זה, בספרו 'הרצל קריאה חדשה'). בוודאי שלא היה, לדעת הרצי"ה (וכך גרס הרב טייכטל בספרו, עמ' ק"מ), בבחינת רשע.
וייתכן שכיוון מורנו הרצי"ה לדברי הזוהר, שכתב (תיקוני זהר, תיקון ס') שבדור הגאולה יהיו בעם ישראל יהודים רבים שהם בבחינת 'טוב מלגאו וביש מלבר' (טובים מבפנים ונראים רע מבחוץ). שהרי גם אביו מרן הראי"ה כתב (איגרת תקנ"ה, מהמפורסמות שבאיגרותיו), שיש בציונים הכופרים טוב גדול מבפנים, מנה גדושה של סגולת ישראל, ועל כן אינם דומים לכופרי הדורות שעברו.
אם לבחון על-פי מבחן התוצאה אין מנוס מהכרה בעובדה, שהרצי"ה זיהה, שהרצל נבחר (מסיבות שאיש לא יבין לעולם: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", מבהיר הנביא מפי הקב"ה) בידי ההשגחה העליונה, לבשר לעם ישראל את בשורת קיבוץ הגלויות – ודווקא בברכת העמים. וכבר אמרו חז"ל לגבי התופעה המדהימה הזו שאין לה אח ורע בתולדות העמים מיום היות אדם על פני האדמה: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו
שמים וארץ" (פסחים פ"ח ב').
ורבים מגדולי ישראל הלכו בדרך זו, למשל האור החיים הקדוש: "וקץ הגלות יהיה, אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים חס ושלום" (ויקרא כ"ה, כ"ח), ולא בעטו חלילה בשלוחא דרחמנא למשימת קיבוץ נדחי עמו ישראל.
והדברים מופלאים.
רק, לכאורה, לפי שעה
