עולמם של אבות אי-אפשר לו שיהיה עולמם של בנים. לשון משתנה מדור לדור, מילים מתוספות כמו בדים לאילן, אחרות נושרות כעלי שלכת ואם כי עיקר האמור מושרש ועומד, נופו מתחדש והרוחות הנושבות בו אפילו באו מן המקום בו הן מתאספות מעולם אינן יוצאות ממנו לא כתמול ולא כשלשום. אילולי הייתה אהבה באדם, לא היו רחמיה של אם קושרים את יוצאי חלציה אל ליבה בחיה ובמותה ובנים לא היו הולכים בעולם בצל דמות דיוקנו של אביהם עד יומם האחרון והזיכרון היה אובד, והחוכמה הייתה מרוסקת ומונחת כחצץ, ומשפחת האדם לא יכולה הייתה גם לרשת וגם להוריש.

זה המתח האנושי היצירתי. לשון העבר אינה לשון העתיד אבל "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהלים י"ט,ג') ומיטיב רבי אברהם אבן עזרא להעיר, "מה יתחדש ביום הזה- יודיענו ליום הבא, זה לזה ודור אל דור, כי בכל יום יש דבר חדש ואין טענה מדברי שלמה אין כל חדש (תחת השמש) ....".

זה הסוד. כמו ממבוע, מפכה הניסיון שנצבר ונאגר בסלעי התמול ומפכה והולך אל עצי החורש וגנות המחר, ואפילו מה שלא היה מחוור כיום לאבות והיה מכוסה מהם כלילה, גם הוא במבוע, והיורש מפענח גם צפונות שהיו סוד למוריש. שני העולמות, שתי הלשונות, יודעים עד מה הם שונים, אך מבוע הדורות מחבר אותם והם למדים כי הם גם שווים. במבוע הזה מספר העבר את סיפור חולשות האדם שאינן מיתקנות מאליהן, את רום הרקיעים אליהם הוא יודע לנסוק ואת מוטת הכנפיים שאינן מתקפחות, את חרדת המוות שאינה עוצרת בין הזמנים ואת תקוות הנצח שאינה נואשת בין התקופות, את טירוף המלחמות והקנאה והשנאה, את נחמת הפיוס ואת ההשלמה. בהשתנות הכל, הבור והרום, החיים והמוות, השלום והמלחמה, הם בדי השפה שאינם משתנים אף על-פי שאבות מדברים בלשונם ובלשונם מדברים הבנים. זה הסיפור. מאז. עד עולם. אלא אם כן בא "אליהו".

"אליהו" הוא אידיאה. הוא נביא החיבור העל דורי שעדיין לא בא אבל מוכרח שיבוא. הפחד מפני מה שאינו משתנה בעולם משתנה, עולה ומגיע עד השמים ומשם מנחם הקדוש ברוך הוא כביכול , כי יש תקווה, כי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג', כ"ג-כ"ד) ורש"י בפירוש נועז אומר, " עַל בָּנִים - על-ידי הבנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום, וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם...". הבנים ישדלו את זקניהם בלשון האבות, והאבות בלשון בניהם, וזה אל זה יאמרו כי אם לא יסירו יחדיו מן העולמות שלהם את מוקשי הקנאה והשנאה והמלחמה, עלול חס ושלום להתקיים בכל המין מהאנושי סופו של אותו פסוק ".... פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".

זאת אידיאה שבעולם הזה. בו היא נולדת. בו היא מיטפחת. בו היא מאוימת. בו היא דגולה כתקווה נוצחת. האמונה שיבוא אליהו היא כאן. תמיד. צאו וראו מה אומר הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"ב, " ....יש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, ...לפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. על כל פנים אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקיצין.

אמרו חכמים 'תפח רוחם של מחשבי הקצים', אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו". דברים בהירים וחדים כדרבנות, אלא שלהפתעת הפשטנים, פותח הרמב"ם את הקטע המצוטט בתיבות הבאות, " ...קודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא הנה, ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם". מי שאמר "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, .... גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו...", והזהיר, "אין סדור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת.... שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה", מתעסק בהן גם מתעסק וכאילו יש לו ידיעה איך יהיו הדברים לפני שיהיו הוא אומר כי קודם מלחמת גוג ומגוג, ערב ימות המשיח, "יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם... לשום שלום בעולם"! הייתכן?

יתכן גם יתכן, כי זאת האידיאה. כולה כאן. היא אינה מנבאה מה שייבוא. היא מצביעה על מה שלא בא עדיין. היא אינה באה להעמיק אמונה בעולם הבא שכולו טוב וייאוש בעולם הזה שכולו רע. היא אידיאה של כאן כי תכליתה לשנות את הכאן.

דברי הרמב"ם נובעים מן משנה האחרונה במסכת עדויות החושפת את המסורת המעוגנת בדברי ימי האדם שעברה מדור לדור ביחס לאידיאה אליהו. "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני,(!) שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע (מי שנודה מן האומה נידוי אלים-יקרב וישיב לחיק האומה, מי שצורף לאומה, אפילו בכוח, בזרוע, לא יורחק וייקלט בעם לאורך ימים כדברי רבי יהודה האומר לקרב אבל לא לרחק). רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת, וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם שנאמר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא ...וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

דברי הימים משופעים בעוולות שעשו בעלי זרוע, בקלקולים שקלקלו שועים שטופי חמדה. אליהו שיבוא לא יהיה כפוף לתקלות של ההיסטוריה אלא לעולם המידות. היושרה והחמלה תהיה ראש פרק בכל ספרי היוחסין שלו, פוסקת המשנה חרף דעות טהרניות אחרות. היא רואה במחלוקת ששורפת את החולקים ואת השדות עליהם הם חולקים, את הסדנה בו בורא האדם את הרע. בפירושו למשנה הזאת אומר הרמב"ם, "העוול הוא השנאה שיש בין בני אדם, לפי שהיא שנאת חנם והוא עושה לו עוול בשנאתו אותו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם". האבות יאמרו לבנים והבנים יאמרו לאבות כי העוול שאינו משתנה בעולם שמשתנה ומתהווה ללא הפוגה הוא "השנאה שיש בין בני האדם". שנאה זו תמיד היא שנאת חינם. אין שנאה שאינה שנאת חינם. שנאה היא מכל מקום עוול שאין לו צידוק.

הר"ן, רבי רבי ניסים בן ראובן גירונדי בן המאה הארבע עשרה, אומר כי היא תמיד חינם כי משל אמר כי גם אם היא לתכלית גרימת נזק לאויב, אפילו לתכלית סילוקו מן העולם, היא אינה מועילה כי היא מייסרת גם אחר ניצחונה המדומה תמיד ואינה מהנה אלא מוכי פתולוגיה בלבד. הרמב"ם מכל מקום, רואה בשנאה עוולה שהשונא עושה לעצמו לא למי שהוא שונא לו. על כן היא חינם. אליהו שלו בא לשום שלום בעולם, בין אדם לאדם באשר הוא אדם. כך מפרש אותה משנה ר' יום טוב ליפמן הלוי הלר, בעל ה'תוספות יום טוב' בן המאה השבע עשרה מראשי יהדות אשכנז בדורו, על-פי הרמב"ם, ואומר כי "הכל יתייחסו אל האמת, והתורה היא אב הכל, אבל המעקשות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חנם והוא חומס בשנאתו אותו (את עצמו) והוא אמרם לעשות שלום בעולם. והראב"ד מפרש דברי חכמים לעשות שלום מן האומות". זו המחלוקת במשנה. האם האידיאה של אליהו היא לעשות שלום בין אומה לאומה, בין ישאל לעמי תבל, או האידיאה היא לעשות שלום בין אדם לאדם. "העולם" מה הוא, האומות, או "העולם" מה הוא, האדם.

באחת אין מחלוקת. אליהו היא אידיאה של כאן. היא משיחית אם "משיחי" מובנו האמונה בתיקון העולם הזה על-פי החוקים והמשפטים והמידות שירדו ממרומים והן נאבקות בארץ על מלכותן. היא לא משיחית אם מובנו של "משיחי" הוא כי הארץ היא מחוז שאינו ניתן לתיקון כלל ותקוותה היחידה היא להיות פרוזדור לטרקלין שאין אדם יכול לדעת מה טיבו. "אליהו" הוא האידיאה שמכירה בעקירת השנאה, כל שנאה, לכל תכלית, בכל מקום, בכל עת, כי היא המכשול, הרעה המרחיקה את האדם מאלוהיו, וגם מי שיוצא להלחם בזולתו כדי לכוף עליו אמונתו ולקרבו בזרוע לאלוקיו, מביא רעה לעולם, ומרחיק ממנו את השלום, את האמת, ואת "התורה שהיא אב לכל".

"הרעות הנופלות בין בני אדם, מקצתם אל קצתם, לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כולם נמשכות אחר ההעדר... כולם מחויבים לסיכלות, להעדר החכמה" אומר הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג',פרק י"א. "כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש כפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולות... כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם לקצתם... בהסתלק השנאות והקטטות - הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמיתת השם, ואמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ודעהו". "דעהו", משמע, סילוק הקטטה והקנאה והשנאה היא דעה את ה', כאן עלי אדמות.

בימי בין המצרים, בין צומות החורבן, אם ראשון על עבודה זרה אם שני על שנאה שהיא תמיד חינם קל וחומר כשהיא שנאת קמצא ובר קמצא - יבוא פסוקו של מיכה לבשר כי הנה בוא יבוא אליהו לשום שלום בעולם.