כוחותיה הצבאיים של רוסיה עזבו את סוריה מחשש לשלומם, ורוסיה הודיעה (יום ד', 26.6.13), שכעת אין אף גורם ממשרד הביטחון שלה בשטח סוריה. עזיבתם של כוחות צבא רוסיים את סוריה לא אומרת בהכרח שבשאר אסד עומד ליפול. כבר דווח בעבר מספר פעמים על עזיבת כוחות רוסיים את סוריה, והנה הודעה זאת חוזרת. יכול בהחלט להיות שכוחות אחרים יגיעו לסוריה והחילוף הוא במסגרת רענון ומתן מנוחה לכוחות שכבר שם. גם אם הרוסים עוזבים, אסד לא נשאר לבד: אירן עדיין לצידו, חיזבאללה עדיין נלחם איתו (כל עוד חמנאי רוצה בכך). דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא, שבפעם האחרונה בה עזבו כל הרוסים (אז הסובייטים) את סוריה, פרצה מלחמה בינה לבין ישראל: מלחמת יום הכיפורים.

במהלך הלילה שבין שני לשלישי בוצע ירי מהרצועה לעבר ישראל, ובתגובה חיל האוויר תקף ברצועה. גורמי ביטחון העריכו, כי הירי המדובר בוצע על-ידי הג'יהאד האיסלאמי כאקט של התרסה מול חמאס, בעקבות מותו של פעיל הג'יהאד מידי כוחות הביטחון של חמאס.

אפשר להגיד, שחמאס נמצא כיום בין הפטיש לסדן. הג'יהאד האיסלאמי ביחסים מתוחים עם חמאס, וכנראה הוא חושב שאם יבצע ירי מהרצועה, צה"ל יתקוף מטרות של החמאס. אולם, חיל האוויר תקף בעקבות הירי מטרות של הג'יהאד האיסלאמי, ולא מטרות של חמאס. וכאן חמאס נמצא בבעיה. לחמאס יש שתי אפשרויות: להצטרף ולתקוף את ישראל או לשבת בשקט. אם חמאס יתקוף, ברור שצה"ל יתקוף גם מטרות שלו. אם החמאס ישב בשקט, גורמי ג'יהאד יכולים להתרעם על כך שהוא לא מגיב ויחזרו על הטענה שהוא משתף פעולה עם ישראל, ואז חמאס יהיה חייב לתקוף לפני שהוא יאבד את השליטה ברצועה.

אפשר להגיד שחמאס עדיין שולט ברצועה, אבל ישנם גורמים שונים שבאמצעות פעולותיהם יכולים לערער על משילותו של חמאס ולגרום לכך שהארגון יפול. אם זה יקרה, מישהו ברצועה יהיה חייב לקחת את השליטה, וידוע שאין גורמים מתונים ברצועה.

אפשר להגיד שתשובה לקטע הקודם כבר התקבלה עם התייחסותו של ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, לתקיפה שביצע חיל האוויר ברצועה. לאחר התקיפה והכרזתו של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, אביגדור ליברמן, כי יש לכבוש את הרצועה, הגיב הנייה באומרו, כי ברצועה לא חוששים מאיומים ישראלים. "איומים אלו לא יערערו את הפלשתינים וחמאס מקיים את האחריות לשמור על הביטחון", הבהיר. הנייה אמר שהוא מצר על מותו של פעיל הג'יהאד ותוקם ועדת חקירה לבדיקת האירוע. בנוסף לכך, הצהיר כי החמאס מעוניין לשמור על הקשר עם הגי'האד ואף לחזקו, כדי להפנות את מאמצי שני הארגונים נגד האויב הציוני.

לכאורה ניכר, כי הנייה בחר באפשרות הראשונה, אבל בסוף הוא בחר בדרך האמצע. הוא בחר באפשרות "דיפלומטית": הוא מוכן לתקוף את ישראל, אבל ברור שהוא לא יעשה זאת. כנראה שתקום ועדת חקירה, אבל לעניות דעתי היא נועדה למנוע הישנות של המקרה בו הג'יהאד פועל על דעת עצמו ומבצע ירי לעבר ישראל. אלא שאם ועדת החקירה תמשוך רגליים או שממצאיה לא ייראו לג'יהאד, הוא יכול לבצע שוב ירי לעבר ישראל, ובכך להחזיר את הלחץ על חמאס.

נהג אוטובוס ישראלי שנסע ביום ג' בכפר חווארה מדרום לשכם דיווח, כי נורו לעברו יריות. כוחות משטרה וצבא שהגיעו למקום מצאו פגיעות על האוטובוס. בתגובה לכך אמר ראש המועצה האיזורית שומרון, גרשון מסיקה, את הדברים הבאים: "טיפול לא הולם במיידי האבנים הביא לעליית מדרגה כפי שהזהרנו מראש. מי שמטפל בכפפות של משי במיידי אבנים, יקבל בקבוקי תבערה וירי". כל מילה נוספת מיותרת.

בשאר אסד, אבו מאזן, ולדימיר פוטין – אלו שלושת השמות הבולטים שתקבלו אם תחפשו בגוגל את צירוף המילים "ברכה רוחאני". כאשר אלו מי שממהרים לברך את הנשיא הנבחר של אירן, די ברור שהם יודעים היטב מיהו ומהו חסן רוחאני. מבחינת אסד, הוא בעל הברית האחרון שנותר לו. מבחינת אבו מאזן, הוא הפטרון של חמאס שאיתו כדאי לנסות ולשמור על יחסים סבירים. מבחינת פוטין, הוא לקוח בתחום האנרגיה הגרעינית וידידו של הקצב מדמשק. זו החבורה שמיהרה לחלות את פניו של "הנשיא המתון".