לאחרונה פורסם במעריב טור של סאיב עריקאת, ראש צוות המשא-ומתן הפלשתיני בשיחות עם ישראל. הוא מלין על האמירות של בכירים בממשלת ישראל בתקופה האחרונה כנגד פתרון שתי המדינות. הוא מגדיר אותם כקיצוניים. הוא מסיק מכך כי ממשלת ישראל אינה רוצה שלום. כבר כאן ניתן למצוא כשל לוגי, משום שהסיבות אותן מציינים אותם בכירים הן חוסר האמונה באפשרות לשמר את ביטחון אזרחי ישראל, "כל עיר תהיה עיר גבול. תראה מה קרה בעזה. זו עלולה להיות מדינה עם גישה חופשית של צבאות פנימה" אמר אלקין. בנט מזכיר את הקשר ההיסטורי של המדינה לארץ. יעלון צוטט כאומר: "היוזמה הערבית, כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא קודם כל הכתבה - קודם תוותרו על שטחים ואז אנחנו, הערבים, נשקול יחסים איתכם. אנחנו מוכנים לשבת לשולחן ללא תנאים מוקדמים במסגרת כל יוזמה".

מנהיגינו הפוליטיים שאינם ידועים בעידון דבריהם, סיכמו את מצבנו המדיני והבינלאומי בשתי אמירות שלא במהרה תישכחנה: האחד, דימה את הפלשתינים ואת יהודה ושומרון לרסיס שנתקע סמוך לעמוד השידרה, שניתן לחיות עימו למרות הכאב שהוא מסב, בעוד שניסיון להוציאו בניתוח עלול להביא לשיתוק מוחלט; ואילו יריבו ביכר את הדימוי של רגל אכולת גנגרנה רקבונית, שאם לא תיקטע, היא עלולה להביא למות החולה. הם הותירו לנו את הברירה בין הקדחת לבין הדבר, והכל שואלים: האומנם מרווח בחירותינו מצומצם רק לאלה?

יו"ר הבית היהודי, שר הכלכלה נפתלי בנט, מבהיר כי מפלגתו לא תתנגד למשא-ומתן עם הפלשתינים, אולם לא תסכים לשלם מחיר מקדים למשא-ומתן שכזה.

"מה הפתרון שלך? (בנושא הסכסוך הישראלי פלשתיני)" - זאת שאלת המחץ, עליה נדרשים להשיב מרבית המרואיינים המייצגים את הימין הפוליטי. זוהי השאלה המוטחת בפניהם לאחר שהם נצלבים על האקרן על-ידי המראיין העוין, המגיב בשאט נפש לתשובות כמו: אסון אוסלו, פשע ההינתקות שפריו אלפי טילים, הסירוב הפלשתיני להכיר בישראל כמדינה יהודית, "המזרח התיכון החדש" המתבוסס בדמו בסוריה ובעירק, ועוד שורה ארוכה של עובדות שאינן מבלבלות את המראיין שפוט השמאל.

הדין הישראלי יחול על פועלים פלשתינים שהועסקו בידי אייל יונה בחברת אבן בר באזור התעשיה מישור אדומים. כך קבע שופט בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, דניאל גולדברג.