אחת מהאמירות התמוהות ביותר בקשר לתהליך המדיני היא "בלי תנאים מוקדמים", כלומר: על שני הצדדים להגיע למו"מ ללא תנאים הקובעים מראש את תוצאותיו. כך צריך להתנהל מו"מ חופשי והוגן. בפועל מתייחס השיח המדיני והתקשורתי - לא רק העולמי והערבי אלא גם הישראלי - למציאות שונה לגמרי: כבר אין מדובר ב"תהליך שלום" אלא ב"חזון" שתי המדינות, לפיו תוצאת המו"מ צריכה בהכרח להיות הקמת מדינה ערבית נוספת. זה הרבה יותר מתנאי מוקדם. זה תכתיב.
עוד בטרם שככו הצרימות של פסטיבל התשעים לפרס וכבר עומדים להתחיל אירועי העשרים לאוסלו, ושוב יככבו פרס וקלינטון, שהכשירו את השרץ ערפאת ופתחו לפניו את דלתות הבית הלבן ואת הפרס הנובל בשטוקהולם. מדובר בעשרים שנים שבהן נשטף מוחו של הציבור הישראלי בנוסחה האבסורדית כאילו שלום ומדינה פלשתינית הם שני צדדים של אותו המטבע. תקשורת בלתי אחראית נרתמה בשקיקה לשיווק השקר, ולא אפשרה דיון באפשרויות אחרות, מסובכות פחות ומבטיחות יותר. במקום תקשורת חוקרת ופתוחה קיבלנו תקשורת מגמתית, המדכאת חשיבה רעננה.
כך קורה שהכרזותיהם התכופות של
שמעון פרס ו
ציפי לבני בעניין ה"חזון" הנ"ל מוצגות כמציאותיות ובונות אמון ואילו אמירות של
דני דנון,
זאב אלקין,
נפתלי בנט ורבים וטובים אחרים מוצגות כחריגות ותמוהות, בלשון המעטה. הגיעה העת לחופש דיון של ממש באפשרויות השונות, במקום להמשיך להטיח ראש בקיר במשך עשרים שנה, כדי להגיע ל"פתרון" שאיננו פתרון ואיננו שלום. בין חיים עם רסיס בעכוז לבין הטחה מתמדת של הראש בקיר, הרסיס פחות מכאיב, וכל בר-דעת - שנתוני האמת היו מוצגים בפניו - היה בוחר בו.
"האיום הדמוגרפי" העמדה הישראלית המתגוננת, אחרי שהשלימה עם נוסחת השקר הקושרת בין דבר והיפוכו - שלום ומדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית - נגררת לדיון בשאלת הגבולות ומחפשת נוסח המנציח את קווי 1967. אם לא היינו מטיחים ראשינו בקיר, אלא פותחים אותם לרעיונות אחרים, ניתן היה לקבוע את נהר הירדן כגבול בין ישראל ממערב לנהר לבין ירדן/פלשתין ממזרח לו.
יש המפחידים באיום הדמוגרפי וטוענים שאם לא ניסוג מארצנו צפוי בקרוב רוב ערבי ממערב לירדן. דווקא נימוק זה צריך להוביל במיוחד את המצדדים במדינה פלשתינית לוודא שאותה מדינה, ולא רק "ישראל הקטנה", לא תקלוט פליטים ערביים, שיגרמו בכניסתם אליה...לרוב ערבי ממערב לירדן. ארץ ישראל המערבית אינה המקום לפתרון בעיית הפליטים הערביים, לא ישראל הקטנה, וגם לא "פלשתין", אם חלילה תקום. דווקא מצדדי "פלשתין" בקרבנו צריכים לדרוש תנאי זה אם ברצונם להיות מציאותיים.
וכן, על ישראל להעלות שוב ושוב את בעיית הפליטים היהודיים מארצות ערב. ישראל אחראית לפתרון הבעיה היהודית וגורל הפליטים היהודיים ורכושם; לפליטים הערביים יש אחרים שידאגו, במקומותיהם, ולא בארץ ישראל המערבית.
הפתרון: 2, 2, 2 יש המנפנפים בסיסמה הקליטה: הם שם ואנחנו פה, בהתכוונם לערביי ארץ ישראל המערבית. הסיסמה כמובן כוזבת ומטעה: כל "שלום" המבוסס על טיהור אתני של יהודים מיהודה ושומרון ועל השארתם של ערביי ישראל בישראל משמעותו: הם שם והם פה. הפתרון של הם שם ואנחנו פה צריך להיות מיושם על-ידי מדינה ערבית שם ומדינת היהודים פה, ללא טיהור אתני של אוכלוסיה כלשהי.
נאור אמיתי ורודף שלום אמיתי יפסול טיהור אתני באשר הוא, הן של יהודים והן של ערבים. מי שדוגל באיסור על יהודים להתגורר ביהודה ובשומרון איננו נאור אמיתי ואיננו רודף שלום אמיתי; הוא דוגל בשלום חזירי, שסופו להפוך את ישראל ללא יהודית ולא דמוקרטית, וממילא גם נטולת שלום.
אם בכלל קיים פתרון כלשהו, הוא יכול להתבסס רק על שתי מדינות, שני עמים (עם ישראל והעם הערבי), שתי גדות לירדן.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
