ההשתלחות של הרב שלום כהן בחובשי הכיפות הסרוגות (אותם כינה "עמלק"), לה קדמה קביעתו של הרב עובדיה יוסף ש"הבית היהודי זה בית של גויים", לא צריכות להפתיע את מי שמכיר את השיח ברחוב החרדי. זהו שיח תוקפני ואלים, גם כאשר מדובר במחלוקות פנימיות.

קצרה היריעה מלתאר את שורת המחלוקות המתאפיינות בלשון גסה, בוטה ומאיימת. תעיפו מבט בבלוג המעולה של חיים שאולזון ותראו בעצמכם. מאבקים בתוך החצרות החסידיות וביניהן, מאבקים בין הקבוצות החרדיות הליטאיות, מאבקים בתוך ישיבות, מאבקים בתוך מפלגות, מאבקים בתוך משפחות. מלחמות בין רבנים, מלחמות בין אדמו"רים, מלחמות בין פוליטיקאים, מלחמות בין עסקנים. שיסוי על בסיס עדתי, שיסוי על בסיס רעיוני, שיסוי על בסיס נאמנות מנהיגותית. וכל זה, כאמור, בתוך הרחוב החרדי עצמו.

אם כך חרדים - כולל מי שמתיימרים להיות רבנים, מנהיגים וגדולי הדור - מדברים זה על זה, מה לנו כי נתפלא על צורת הדיבור שלהם כלפי מי שמשתייך אליהם? ואנחנו, הכיפות הסרוגות, נחטוף את מירב האש - כי אנחנו הכי מסוכנים מבחינתם. כי אנחנו מוכיחים שאפשר לעבוד ולהיות תלמיד חכם, אפשר לשרת בצבא ולשמור מצוות, אפשר ללכת לאוניברסיטה ולקבוע עתים לתורה, אפשר לחיות בתל אביב ולדקדק בקלה כבחמורה. בקיצור: כי אנחנו ההוכחה החיה לכך שדרך-ארץ ותורה הולכים ביחד, ממש כפי שקבעו חז"ל.

התנהגות חרדית זו מזכירה את ההתנהגות שהובילה לחורבן. נקח את המעשה הידוע של קמצא ובר-קמצא: מה שבאמת הרתיח את האורח המגורש והמושפל היה העובדה שגדולי ירושלים ישבו שם ושתקו. ולמה הם שתקו? - כי זה היה מעשה של יום-יום והם לא ראו בו דבר יוצא-דופן. בדיוק מאותה סיבה ראשי המגזר החרדי שותקים כאשר פרחחים משורותיהם תוקפים חיילים: האלימות היא מעשה של יום-יום והם לא רואים בה דבר יוצא-דופן. ובדיוק מאותה סיבה רבנים מדברים בלשון של ביבים: כי זה אצלם מעשה של יום-יום.

זוהי הגירסה המודרנית של בריוני ירושלים - אותם מורדים קנאים שהשתלטו בכוח הזרוע על הנהגת האומה וכפו את דרכם ההרסנית. אותם קיצוניים ששרפו את מחסני המזון בירושלים הנצורה כדי להכריח את העם להילחם עד טיפת דמו האחרונה. הבריונים המודרניים משתלטים בכוח אלימותם על הרחוב החרדי ומבקשים להשליט את אלימותם על החברה הישראלית. הבריונים המודרניים מוכנים לשרוף הכל ובלבד שאיש לא ימרה את פיהם. חובה על כולנו לבלום את בריוני ירושלים מודל תשע"ג; הלקח חייב להילמד.

עיון בפרק א' של ספר ישעיהו, ההפטרה של השבת הקודמת לתשעה באב, מעניין במיוחד מבחינת מה שאין בו. חז"ל אומרים שהבית הראשון חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - אך פרט לרמז קטן אחד לריבוי הרציחות בירושלים של אותם ימים, לא מזכיר ישעיהו במילה את העבירות הללו. הפרק מתמקד בנושא אחד: הריקבון במערכת המשפט.

קריאה מדוקדקת של דברי הנביא מעלה, כי הייתה זו מערכת לעשירים בלבד. "יתום ואלמנה לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". השופטים לא פסקו נגד יתום ואלמנה; הם בכלל לא הגיעו לזה. רק מי שהיה מוכן לשלם לשופטים ("רודף שלמונים") יכול היה לזכות בזמנם ובתשומת ליבם. במצב כזה, אין פלא שגם העבירות החמורות פרחו בעיר. לשופטים לא היה כדאי לעסוק בעובדי אלילים, רוצחים ונואפים, כי איש לא שילם להם. אף אחד לא הגיש תביעה נגד שכנו שהשתחווה לפסל; קרוביהם של הנרצחים הם אותם יתומים ואלמנות; ונפגעי ניאוף לא מיהרו לשער העיר.

הריקבון הזה גרם לחורבן לא רק מהסיבות המוסריות והחברתיות הברורות לעין, אלא גם ובעיקר משום שעמד בניגוד לדנ"א של העם היהודי. "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" - אומר הקב"ה על צאצאיו של אברהם אבינו. צדקה ומשפט - שניהם ביחד, למרות שלכאורה הם מנוגדים זה לזה. "צדק ומשפט מכון כסאך" נאמר על בורא העולם. המשפט היהודי צריך ללכת בעקבות המשפט האלוקי. וכיצד עושים זאת? - על-ידי צדקה שמאפשרת את המשפט. במישור הציבורי, מדובר בהקצבת הכספים הדרושים כדי לשפוט את העבריינים. במישור הפרטי, מדובר בסיוע לנזקקים למצות את זכויותיהם.

אני רוצה לעמוד כאן על המישור השני, שהוא כלל אינו מובן מאליו - אך בישראל יש בו פריחה מדהימה. לכולם ברור שחייבת להיות פרקליטות שתייצג את המדינה, אך שהמדינה תקח על עצמה גם את הייצוג נגדה - זה נשמע מופרך. אלא שזה בדיוק המצב אצלנו, ועלינו להיות גאים בכך. יש לנו סניגוריה ציבורית בתחום הפלילי וסיוע משפטי בתחום האזרחי, שניהם במשרד המשפטים ושניהם מייצגים גם נגד המדינה. יש לנו קליניקות משפטיות בכמה מן האוניברסיטאות. יש לנו תוכניות פרו-בונו של לשכת עורכי הדין. יש לנו עמותות שמעמידות ייעוץ וייצוג לנזקקים לכך. יש הקלות ופטורים מאגרות בתי משפט לנזקקים. ואת כל זה עושות המדינה החילונית והחברה החילונית והדתית.

באותו פרק א' בנבואתו מדגיש ישעיהו שוב ושוב את הצורך החיוני בשיקום מערכת המשפט כתנאי בסיסי לגאולה. "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" - שוב: משפט וצדקה. הפדות תבוא כאשר המשפט יהיה משולב בצדקה, כאשר חסרון כיס לא יחסום את דרכו של איש אל השופט. את הצעד הזה אנחנו עושים, ובגדול, מדי יום.