חורבן בתי המקדש - מה למדנו?

היום, יום שלישי, ט' באב תשע"ג, אנו אבלים על חורבן הבית. לא פעמיים נחרב בית המקדש, כמקובל לחשוב, אלא שלוש פעמים. בשלישית היה זה הבית הלאומי כולו. לראשונה בשנת 586 לפנה"ס כאשר נבוכדנצר כבש את ירושלים, והשני בשנת 70 לספירה, כאשר עשה זאת טיטוס. לאחר שני אסונות אלה, שאין כבד מהם, לא סר הגורל היהודי מלהכות בעם ישראל.

על החורבן השלישי ממעטים לדבר, למרות שהמסורת מייחסת גם אותו לתשעה באב, המועד שבו נכבשה ביתר. דווקא הוא היה הכבד משני קודמיו. חורבן זה היה סופו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. עם ישראל לא חזר יותר להיות שורר בארצו ולא קיים בה שוב ממשל לאומי-מדיני, עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

מעין צנזורה

קיימות דעות שונות ביחס לשאלה מדוע אין התייחסות לגורל הבית השלישי (האירוע מוזכר רק בפרקים האחרונים של ספר יחזקאל), דומה לשני אלה שקדמו לו. נראה כי לנוכח ממדי ההרס, הבלתי נתפסים, והידיעה כי למעשה מדובר בחורבן מלא של הבית הלאומי (בית המקדש כבר לא היה קיים), גזרו על עצמם אישים מרכזיים, שעוד נותרו כאן, שתיקה. ואולי אף צנזורה.

בנמלי ישראל החיזיון השולט היה בוודאי מחריד לא פחות. הרומאים, כנוהגם במשך מאות בשנים, ובמקומות רבים אחרים, שנכבשו על ידם, עסקו בהעברת עשרות אלפי אנשים, אולי מאות אלפים, גברים, נשים וילדים, לרומא, כדי לכסות באמצעות מכירתם לעבדות, את הוצאות המלחמה הכבדות (טיטוס עשה זאת על-ידי בזיזת אוצרות בית המקדש השני). ואולי אף "סתם" להגלותם, כדי לשבור את ההגמוניה הדמוגרפית-יהודית בארץ ישראל. לא פלא שהנותרים השליטו, כנראה מרצון, מעין צנזורה על תיאורם של המראות הקשים מנשוא. יש לציין שגם במשנה ובגמרא ממעטים הכותבים לעסוק באסון שניחת על העם היהודי.

עולם חדש

תוצאות המרידה היו חמורות, והיישוב ביהודה גופא (הכוונה ליהודה כאזור בארץ ישראל, להבדיל מהפרובינציה כולה שנקראה אף היא יהודה), כמעט שחרב. התהליך שהביא לגלות ולהתרוקנות הארץ מיהודיה, נמשך מאות שנים, ממועד דיכוי המרד והלאה. ועם זאת יהודים בארץ המשיכו לשמור על מרכזים תורניים ותרבותיים, כמו גם על מסורת עיבוד האדמה, עוד שנים רבות.

מרכזי לימוד התורה בבית שערים, באושא, בציפורי, בטבריה, היוו בית יוצר למפעל הענק של חתימת המשנה והתלמוד. ההגות היהודית וההווי הדתי היהודי, שפסקו בימיהם של אדריאנוס וגזרותיו, החלו להשתקם לאט. אחרי הסתלקותו הופיעו מחדש ניצנים של חיי יצירה פוריים. החל להתפתח כאן עולם יהודי, שונה, חדש.

הבטחת קיום

בהיעדר יכולת לקיים את העלייה לרגל ואת הקרבת הקורבנות במקדש, באו חכמים כרבי שמעון בן גמליאל שהיה ראש לחכמים בתקופת יבנה והוא העביר את הפסח מהטקסים שהתקיימו בחצרות המקדש אל כל בית בישראל, עד לדרגה של מצוות עצמאיות. במקום בית המקדש והקורבנות ששוב לא היו חלק מהווייתו היומיומית של עם ישראל, עלה ערכם של מוסדות כמו בית הכנסת, ומאוחר יותר תלמוד תורה, למדרגת הערך המרכזי ביהדות. החכמים קיוו כי כך, על-ידי סתימת החלל שנוצר, יובטח קיומו של העם היהודי. בתהליך זה בלטה במיוחד החלפת מעשי הפולחן בבית המקדש בחג הפסח, בהגדה אותה הצטוו היהודים לקרוא בליל הסדר.

רבי יהודה הנשיא, בנו של ר' שמעון בן גמליאל, סבר כי בעקבות השקט, הרווחה והאוטונומיה שניתנו לעם בארץ בכלל ולמוסדות ההנהגה היהודית בפרט, תחת שלטון הקיסרים לבית סוורוס, אין יותר טעם להתענות בתעניות החורבן, ויש לבטל את תעניות י"ז בתמוז ותשעה באב, שהם ימי אבל על חורבן הבית. ניסיונו זה היה ביטוי מובהק לראייתו את תקופתו שלו כאתחלתא דגאולה ולרצונו להנחיל את התחושה הזאת לעם ישראל.

בר-כוכבא הרפתקן?

מרד בר-כוכבא היה ההתקוממות הגדולה האחרונה של היהודים כנגד שלטון זר ובעצם עד הכיבוש המוסלמי (למרות שגם אחריה היו מרידות בהיקף קטן כמו מרד הגליל במאה ה-4), בהתקוממות זו הייתה מעורבת התארגנות צבאית מקיפה, שנבעה מתוך התעוררות דתית ולאומית כנגד השלטון הרומאי האנטי-יהודי.

חורבן הבית הלאומי השלישי עורר פולמוס כבר בין החכמים בתקופת המשנה. אישיותו של בר-כוכבא ופועלו, נדונו לא אחת. הדיון התחדש בדורות האחרונים. המזרחן והמומחה ליחסים בינלאומיים ולאסטרטגיה פרופ' יהושפט הרכבי, טען בספריו כי בר-כוכבא היה הרפתקן, אשר הוביל את העם למרד שלא היה לו כל סיכוי. המרד הזה הביא לחורבן, לשמד ולגלות, שתוצאותיה ניכרות עד היום, כאלף שמונה מאות וחמישים שנה לאחר מכן.

הלקח ההכרחי

נשאלת גם השאלה אם אכן מוצו כל הדרכים המדיניות לשיפור הקשר עם המעצמה הרומאית ששלטה אז על כל העולם המוכר ונהנתה ממשאבים בלתי מוגבלים של כוח-אדם וציוד צבאי. לעומתו, הרב צבי יהודה קוק הביע חמישים שנה קודם לכן, דעה שונה לחלוטין; הוא גרס כי מרד בר-כוכבא, היה בחזקת זריקת עידוד לפני היציאה לגלות הארוכה. היהודים יזכרו שכמעט הצליחו להקים מדינה, ויהיה להם למה להתגעגע שוב. גם פרופ' ישראל אלדד הגיב על עמדת הרכבי בחוברת שכתב בנושא, ובה הביע התנגדות לשיפוט המרד לפי תוצאותיו, הוא הראה את ההכרח שבמרידה מול גזירות הדת של רומא, כמו גם את סבירות הצלחתו של המרד באותו זמן.

מקובל להניח שאירוע מסוג זה מחייב את הלומדים אותו למסקנות באשר לעתיד. ספק אם אכן אפשר להסיק מסקנות כאלה, או אף להניח כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. לגבי נתון אחד, עליו נכתב בהרחבה, כבר בעת המרד השני, יש הסכמה כללית, כי התופעה הקשה של מלחמות האחים שהשתוללו בין היהודים הנצורים בתוך חומות ירושלים, הייתה אחת הסיבות המרכזיות למפלה לכיבוש ירושלים ולשריפת המקדש. אולי זה הלקח היחיד שלמדנו ושהכרח לאמץ אותו: אין כל סיכוי לנצח במלחמה ללא אחדות פנימית ותוך כדי פילוג ומלחמת אחים.